יום לענייני החברה הערבית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, האמת, בדיוק קראת לי. באתי עם דפים, ואמרתי: אני עולה לדבר בלי דפים.

כן. אנחנו מכירים, חיים, נושמים את החברה הערבית. אנחנו על החברה הערבית שומעים אתם יודעים מתי? רצח. אז עכשיו אנחנו שומעים עליהם בכל יום, לצערנו. בכל יום. אני חייב לספר לכם, אני גדלתי בעכו. עכו היא עיר מעורבת. עד היום, כשאני מגיע לעכו, אני לוקח את הילדים שלי, שאוהבים לטייל בעיר העתיקה, אוהבים לטייל בעיר הזאת, בשווקים. אז כשהייתי מביא חברים מהישיבה, היו אומרים לי: תגיד, לא מפחיד לטייל שם? הייתי מביא אותם, והולכים לטייל גם ב-00:00 וגם ב-01:00, בבין הזמנים. אל תלכו לגייס אותם. היינו מטיילים ורואים את הפנים היפות של החברה, את העסקים שיכולים לשגשג. כשהיא רוצה לתת, היא יכולה לתת כמדיניות של ראש עירייה. יכול להיות שיש שם גם את החינוך הטוב, אתה יכול לראות את החברה הטובה, את העסקים. אבל אם לא רוצים לתת, מה קורה? אם אתה סוגר את הברזים ולא נותן כלום, אז גם האנשים שרוצים להיות טובים – שאלה רובם, רובם ככולם, שרוצים להיות טובים – אתה אומר לו: רק רגע, אני לא נותן לך. אתה סוגר את הדלת. מה קורה כשאתה נותן עונש לאדם? אתה סוגר אותו במקום. הוא אומר: אני רוצה לברוח מפה. אז הוא מחפש איך לברוח. הוא מחפש לברוח אולי מהחלון, אולי לפרוץ את המנעול. אז הוא כבר מגיע למקום אחר. כי כשהוא יצא משם הוא כבר מתחיל לברוח מאנשים. הוא מתחיל לברוח שלא יתפסו אותו. ואז הוא מחפש פתאום איפה לאכול, איפה לישון, ולא תמיד זה בדרך הישרה. בדרך כלל זה לא בדרך הישרה. למה? כי היה מישהו שנעל אותו, חנק אותו.

21% מהחברה בישראל במדינת ישראל, מאזרחי ישראל, הם מהחברה הערבית. לא פעם כשאנחנו שואלים: כמה מהם נמצאים בשירות המדינה? אף פעם, אני חושב, לא הגיעו לאחוזים האלה. ואנחנו חושבים: טוב, עוד יום יעבור, ואולי יהיה פחות. אנשים – חנקו אותם, כלומר, המדינה במידה מסוימת חנקה אותם, ואז אוטומטית הם מתפרצים בצורה – הילד הזה שגדל בבית עני ללא שום דבר, גם חינוך לא היה להם לתת לו, כי לא היה כסף לפעמים, והיה צריך לחפש את הדרך למצוא את השקל או שניים בשביל לקנות לעצמו משהו, היה צריך ללכת לפרוץ, היה צריך להגיע למקום שלא רוצים אותו. וזה יכול לקרות לאו דווקא בחברה הערבית, זה יכול לקרות אצל כל אחד.

אז מי שחושב שעם החברה הערבית אנחנו נגיד: טוב, יאללה, ערבים, תן להם – סליחה שאני אומר את המשפט הבזוי הזה – שיהרגו את עצמם. מה יכול לקרות? ואז מה? מה הרווחנו? שמה, שזה הולך לעוד מקום ולעוד מקום, ואז פתאום יש לנו יותר, וזה גולש גם לחברה היהודית? בסוף זה יגיע, אם זה עוד לא מגיע, אז מה חשבנו?

אמרתי גם אם כן וגם אם לא. לכתחילה צריך לבוא ולעשות. גדלתי, אמרתי לכם, בעכו. אני זוכר שתמיד דיברו על כך שש"ס עשתה את האפליה המתקנת, אריה דרעי. אני אף פעם לא הבנתי מה זה. אבא שלי, זיכרונו לברכה, היה ראש מועצה אזורית נחל עירון, שמונה יישובים בוואדי עארה. ויום אחד הוא אמר לי: בוא, ינון. אני לוקח אותך היום לטקס. טוב, טקס. אני מגיע איתו לטקס. זה היה שעון חורף, אם אני לא טועה, בסביבות השעה 17:00, והיה חשוך; רואה את נכבדי הכפר יוצאים, מגיעים למקום, ואז אנחנו רואים את השייח' מגיע ומרים שאלטר ונדלק אור ברחובות.

אמרתי לאבא: אבא, הם מוחאים כפיים. אני מזועזע. עד עכשיו לא היה להם אור ברחובות? אני מזועזע. הוא אומר: ינון, אתה רואה מה זה? אנחנו צריכים לעשות הכול שיהיה להם טוב. הם חיים בכפרים, ביישובים. הם לא צריכים להיות כאלה שחיים בסוג ב' ולהגיד: רגע, אני צריך ללכת לבדוק איפה העששית בשביל לחפש את הדרך שלי.

אנחנו צריכים לעשות הכול – לא רק לא להחזיר אותם אחורה, אלא שיתקדמו ושיהיה להם בחברה הערבית, כי החברה הערבית היא חברה טובה, ויש להם מה לתרום במדינה הזאת. ולכן, צריך לעשות הכול. צריכה להיות לממשלת ישראל, למדינת ישראל, תוכנית. יואב, אתה היית אז והבאת דברים טובים בפשיעה, נלחמת בפשיעה בחברה הערבית. צריך לעשות ולמגר הדבר הזאת כליל, שלא יהיה צורך להשקיע כספים בשביל שהפשיעה הזאת – לא רק שהיא לא תיגרר לרחוב היהודי, אלא שהיא לא תהיה אצלם. זו מחלה ממארת, ואסור לנו לתת לזה לקרות.

אני אומר לכם לסיום, חבריי מהמפלגות הערביות, אל תחכו שאחרים יביאו חוקים בשביל למגר את הפשיעה הערבית, הביאו גם אתם חוקים. נצטרך לעבוד עליהם ביחד. כשאתם מביאים את החוקים האלה זה כמו שאני אביא לציבור שלי, ויגידו: אה, זה בטוח טוב. כשאתם תביאו לציבור שלכם, יגידו: זה בטוח טוב. תפקידנו לעזור לכם ולקדם את החוקים האלה. תודה.