קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, האמת היא שאם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם יכול להיות שאעמוד כאן בעוד שנה ואצטרך להגיש הצעת אי-אמון בממשלה על רקע זה שלא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, הייתי אומר לכם שזאת מדינה אחרת. כמה שלא תהיה כושלת הממשלה, כמה שלא תנסה להתחמק מאחריות, בסוף יש גבולות. אבל אני אומר את זה בכאב גדול: כנראה, אדוני השר, לממשלה הזאת אין גבולות. אני מודה שהממשלה הזאת הצליחה להפוך את זה לעניין פוליטי, ואני יכול להגיד: עניין פוליטי שעולה לנו בדם; עניין פוליטי, כשחובת ההוכחה עכשיו זה לא אם יש אנשים שנהרגו בגלל שאין ועדת חקירה ממלכתית אלא בדיוק ההפך – שיוכיחו שאנשים לא נהרגו בגלל שאין ועדת חקירה ממלכתית. אני אומר את זה עכשיו; אני אומר את זה כאן כבר חודשים.
בשבוע שעבר פגשתי כאן את מירב בן רובי, אימא של עדן, זיכרונה לברכה, שנהרגה, נחטפה. היא באה עם תמונה שלה ועליה היה כתוב: רק ועדת חקירה ממלכתית תמנע את האסון הבא. סליחה, היא נרצחה במסיבת הנובה. אם אני לא טועה, היא הייתה שם ונכנסה למיגונית יותר מאוחר, לא באתר של המסיבה. אדוני, היא סורבה להיכנס לכנסת שלך בגלל שהמסר של ועדת חקירה ממלכתית נצבע כמסר פוליטי. ואני שואל: האם לא הגזמנו? האם לא הגזמתם? איך הבאתם את זה לזה שמשמעת קואליציונית מונעת הקמת ועדת חקירה ממלכתית? איך הבאתם את זה שלא על מלחמת יום כיפור, של 21 יום – שעל מלחמה שנמשכת 479 ימים עוד לא הקמנו, ואמרנו: בואו נתחיל לבדוק? יש בעניין הזה את מועצת אוקטובר, של 1,100 משפחות שכולות מכל הגוונים, דתיים, חילונים, שמאל, ימין. לדעתי הם לא יודעים אפילו – ובצדק, ולזכותם ייאמר – מי שייך לאיזה מחנה. אבל יש להם רק דרישה אחת: ועדת חקירה, מה קרה לילדים שלהם, ואיך לא יצורפו עוד למשפחת השכול. אין כאן עניין פוליטי, יש עניין של חיי אדם.
והתשובה של הממשלה, חברי השר מיקי זוהר, אתה מכיר אותה: לא ידעתי, השומר אחי אנוכי? נכון, זה נאמר על הרצח הראשון. אני לא חושב, חס וחלילה, שמישהו מהממשלה הזו צריך להגן על רצח שהוא ביצע, לא. אבל אני כן חושב שהאחריות המינימלית לחיי אדם, האחריות המינימלית כלפי המשפחות היא לתת להן תשובה, אולי שתיים: איך זה קרה, ואיך זה לא יקרה יותר. והתשובה של הממשלה הזאת זה: השומר אחי אנוכי? כן, זה בדיוק התפקיד שלכם. אדוני השר, אדוני היושב-ראש, קשה להמשיך לצטט את בנימין נתניהו, מה הוא חושב על ועדות חקירה. אי-אפשר להסתכל לכם בעיניים. אתם אנשים חושבים, הכרתי אתכם בממשלה, הכרתי אתכם קודם. לא יכול להיות שאתם לא מבינים את זה. לא יכול להיות שמה שמניע אתכם זו לא פוליטיקה זולה, אחרת, איך אתם לא מבינים – את מה שמי הבין? נתניהו.
אקריא לכם פעמיים. לפני קצת יותר משנתיים: "כל יום שעובר בלי ועדת חקירה ממלכתית מגדיל את הסיכוי לשיבוש חקירה, לתיאום עדויות ולהעלמת ראיות. ולכן אנחנו דורשים בקול ברור וצלול: ועדת חקירה ממלכתית עכשיו". על מה הוא אמר את זה? על זה שנהרגו חמשיה אנשים? על זה שנהרגו 20 אנשים? על אסון מירון? לא, על הרוגלות. הבנת, אדוני היושב-ראש? על הרוגלות צריך להקים מייד ועדת חקירה. על מאות רבות של חללים וחללות – זה פוליטיקה, זו משמעת קואליציונית. כאילו ההרוגים שייכים לצד אחד, כאילו ההרוגות שייכות לצד אחר, כאילו אלה שייהרגו ואולי כבר נהרגו כתוצאה מזה שאין ועדת חקירה שייכים לקואליציה ואופוזיציה.
אני אומר את זה, ואקריא עוד דבר. אדוני השר, אני בטוח שאתה מקשיב בגלל שאז עוד לא היית בכנסת: מסרב הדרג המדיני והעומד בראשו, ראש הממשלה, מסרב לקחת אחריות ומסרב לגלות יושרה אישית מנהיגותית, ומסרב לעשות מה שרוב מכריע בציבור מצפה ממנו לעשות. אחריות זה לא לדבר על אחריות, אחריות זה לעשות מעשה – במקרה זה, לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון. ועל כן אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת על ידי ראש ממשלה שאינו קשור ואינו ראוי להנהגה. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת. בסירובו לפנות את מקומו ראש הממשלה בורח מאחריות.
אדוני השר, אני רוצה להגיד לך משהו, ואדוני היושב-ראש, תקשיבו טוב. מיקי, אתה שומע? על זה שנתניהו רצה ועדת חקירה, אני הלכתי בערך ל-140 בתים של משפחות שכולות אחרי לבנון השנייה. על זה הוא אמר את כל מה שקראתי עכשיו על מנהיגות ועל אחריות ועל דמים. אני הלכתי רק לחלק מהמשפחות השכולות, אבל הייתי במאות רבות של בתים ושל משפחות שכולות, והם מסתכלים לך בעיניים דוגרי, אין שמאל, אין ימין. אני הולך לאן שאתה רוצה – קיבוצים, מושבים, התנחלויות, פגשתי גם את היושב-ראש בחלק מהמקומות. בכל מיני מקומות. אנחנו לא חייבים להם ועדת חקירה ממלכתית? ואז, מה נגיד? שכן, אבל זה יקים שופט מסוים? דרך אגב, אדוני היושב-ראש, רציתי להגיד לך, אני ראיתי שצייצת אתמול משהו, אמרת משהו. אתה יודע, הוא נבחר בדרך חוקית. הוא נבחר בדרך חוקית. אתה יושב-ראש הפרלמנט גם שלי. אתה לא יכול להגיד עליו את מה שאמרת אתמול. אתה יודע, אולי למזלך, אני לא בטוח שיהיה לי זמן לצטט את זה. אתה לא יכול.
יכול להיות שאתה נהנה מזה, אז אולי בגלל זה אני לא אצטט.
אני הבאתי את זה, תדע. אני חושב שאתה – תשמע, בסוף יושב-ראש כנסת זה לא ראש קואליציה. באמת, אתה יושב-ראש הכנסת שלי. וזה לא הדיון, אפשר לפתוח אותו על כל מיני דברים, אבל בוודאי עכשיו – – –
אז גם אתה שלהם. אתה רוצה להיות שלהם?
בסדר, אדוני. אז אני אדבר לכיסא ההוא. אני אדבר לכיסא ההוא.
אני אגיד לך משהו. הכיסא של יושב-ראש הכנסת הוא תמיד כיסא של יושב-ראש הכנסת. אתה יושב-ראש הכנסת – לא משנה אם באותו רגע אתה יושב על הכיסא או לא, וזה מה שאני חושב שצריך להבין. ואותו דבר, נשיא בית המשפט העליון הוא נשיא בית המשפט העליון של כולנו. הוא נבחר לפי חוק.
אני רוצה להגיד, לשניכם במקרה הזה, הכנסת הזאת בחרה את הנציגים לוועדה למינוי שופטים. הכנסת הזאת. לא עצרת את התהליך הזה, לא עצרתם את התהליך הזה, רק שהתוצאות לא נראו לכם. זאת האמת. אבל כדי לדבוק בנושא – – –
השר מיקי זוהר, תן לי, אני אגיד לך איפה הבעיה. תן לי, אני אגיד לך איפה הבעיה. הבעיה היא שב-7 באוקטובר אתה היית שר ולא אני.
זאת הבעיה. אתה היית שר, אתם בממשלה 15 שנה, לא אני. זאת הבעיה. אם אני הייתי שר ב-7 באוקטובר, אם בכלל הייתי עומד פה, מזמן הייתה ועדת חקירה ממלכתית.
זאת החובה שלנו למי שנהרג. זאת החובה שלנו כדי שלא ייהרגו יותר בגלל שהשופט עמית הוא שלי או שלך. תתביישו. תודה.
1,043 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.