יום המאבק בפשיעה באוכלוסייה הערבית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הטוב מר משה ארבל, חבריי חברי הכנסת, היום אנחנו נדרשים להישיר מבט למציאות כואבת ולשאול את עצמנו שאלות קשות, לא שאלות של אשמה אלא שאלות של אחריות – אחריות שלנו כחברה, כמנהיגים וכמדינה כלפי כל אחד ואחת מאזרחי ישראל. הפשיעה במגזר הערבי היא לא רק טרגדיה אישית עבור כל משפחה שאיבדה את יקיריה; היא הפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. היא מאיימת על הביטחון האישי של אזרחי ישראל, על שלטון החוק, על היציבות החברתית, על האמון במוסדות המדינה, ובסופו של דבר על הדמוקרטיה עצמה.

המספרים קשים מנשוא. בשנתיים האחרונות מספר הנרצחים במגזר הערבי שובר שיאים – מאות קורבנות, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ילדים שהלכו לעולמם בגלל אלימות חסרת רסן. מדובר במגפה של ממש, מגפה שאנחנו חייבים לעצור אותה, כי חיי אדם הם ערך עליון, לא משנה מי האדם, היכן הוא נולד, באיזה שפה הוא מדבר או לאיזה מגזר הוא משתייך.

ממחקר שנערך במכון טאוב עולה כי השיעור הכללי של מקרי רצח בין השנים 2022 ו-2024 גדל פי 2.8. ורק במאי האחרון לבדו עמד מספר הנרצחים בחברה הערבית על 32. אבל הבה נהיה כנים עם עצמנו: הפשיעה לא התפרצה אתמול. זהו תהליך מתמשך של הידרדרות שהחל בהזנחה רבת שנים. המדינה, אנחנו, כולנו, הפנינו עורף למגזר הערבי בכל הנוגע לתשתיות, חינוך, תעסוקה, והכי חשוב – ביטחון אישי.

אדוני היושב-ראש, דמיינו שאתם מתעוררים בבוקר בבית שבו אתם לא בטוחים אם תסיימו את היום. דמיינו שאתם שולחים את ילדיכם לבית הספר ולא יודעים אם יחזרו הביתה. דמיינו שאתם חיים בשכונה שבה עבריינים הם הריבון האמיתי, והחוק הוא רק המלצה רחוקה. איך הגענו למצב שבו ארגוני פשיעה מנהלים בפועל חלקים שלמים מהמדינה? איך קרה שהנשק הלא-חוקי הפך לכלי זמין כמעט כמו הטלפון הסלולרי היום? איך ייתכן שעסקים נאלצים לשלם דמי חסות כדי לשרוד? זה לא מצב נורמלי. זה לא מצב שאפשר להשלים איתו.

חברי הכנסת, הפתרון לבעיה הזו דורש אומץ, דורש מנהיגות, דורש התגייסות של כל מערכות המדינה: הכנסת, הממשלה, המשטרה, מערכת החינוך והשלטון המקומי. מה נדרש מאיתנו? דבר ראשון, אכיפה חסרת פשרות. עלינו להכריז מלחמה על הפשיעה במגזר הערבי, בדיוק כמו שאנחנו מכריזים מלחמה על הטרור. עלינו לטפל במוקדי הפשיעה באופן ממוקד, לאתר את כלי הנשק הבלתי-חוקיים ולהוציאם מהרחובות. יש להקים יחידות משטרה ייעודיות למאבק בארגוני הפשע, להשתמש בטכנולוגיות מתקדמות ולעשות הכול כדי להחזיר את שלטון החוק למקומות שבהם הוא נשחק, לצערנו.

תכנון חברתי עמוק – המגזר הערבי הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, אך פעמים רבות הוא נדחק לשוליים, פיזית וחברתית. חייבים להגדיל את ההשקעה בתשתיות, דיור, תחבורה ציבורית ושירותים קהילתיים כדי לאפשר חיים נורמליים, וכמובן – מהפכה בחינוך ובתעסוקה. אין פתרון ארוך טווח בלי חינוך. מערכת חינוך חזקה יכולה לשנות את המשוואה הזאת; מערכת חינוך שוויונית ומקדמת היא הדרך לשבור את מעגל האלימות. עלינו להרחיב תוכניות למניעת נשירה מבתי הספר, לקדם תוכניות חינוך מקצועי ואקדמי וליצור מסלולים שיאפשרו לצעירים מהמגזר להשתלב בשוק העבודה.

שיתוף פעולה עם החברה הערבית – לא נוכל להצליח במאבק הזה לבד. המדינה חייבת לשתף פעולה עם המנהיגים המקומיים, אנשי הדת, ארגוני חברה אזרחית ועם התושבים עצמם. רק שותפות אמיתית תוכל להחזיר את האמון שנשחק כל כך הרבה שנים.

אדוני היושב-ראש, אני מבקש לשתף אתכם בסיפור ששמעתי לא מזמן. נער צעיר מהמגזר הערבי פנה אליי ושאל אותי: מה הטעם לחלום, אם אתה יודע שהמציאות לא תאפשר לך לממש אותו? זו שאלה שמחייבת את כולנו לחשבון נפש. הנער הזה ואלפי נערים ונערות אחרים לא צריכים לשאול שאלות כאלה במדינה הזאת. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שהוא יוכל לחלום, ואנחנו צריכים לעזור לו להגשים את חלומותיו.

חבריי חברי הכנסת, הזמן לא עובד לטובתנו. כל יום שבו אנחנו לא פועלים, לצערנו, עוד משפחה נשברת; עוד ילד מאבד את דרכו; עוד נשק יורה לעבר חפים מפשע. זה הזמן להוכיח שהחברה שלנו חזקה. זה הזמן להראות שהחיים כאן, במדינת ישראל, הם ערך עליון. זה הזמן להבטיח שכל אזרח ואזרחית במדינה שלנו ירגישו בטוחים, שווים וראויים. תודה רבה.