יום המאבק בפשיעה באוכלוסייה הערבית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, הכנס שעאידה ארגנה, השם שלו זה "מתים מפחד – ילדים בצל הפשיעה". נמצאים פה משפחתו ובנו של זיאד אבו מוך, מנהל בית ספר מבאקה אל-גרבייה שרכבו התפוצץ בבוקר, נמצאת גם משפחה מג'יסר א-זרקא, והם ישבו וסיפרו את הסיפור. זה סיפור שאני מעז לומר שחלקים בחברה שאיננה החברה הערבית לא מבינים את העומק – מה המשמעות של להסתובב בבית ולפחד לצאת מהבית. אני לא מכיר את הדבר הזה.

ויש ממשלה בישראל. מאבק בפשיעה – פשיעה בכלל היא תופעה חברתית. זה לא מסתכם בפעילות של שיטור. גם, בוודאי, פעילות של שיטור; זו פעילות חברתית כוללת, מיד ברזל אל מול עבריינים וארגוני פשיעה אבל גם פעילות שמונעת פשיעה, שהיא בכל התחומים הרכים יותר, וזה הקשר לספורט ומגרשי ספורט, ותאורה, וחינוך בלתי פורמלי, וחינוך, וגני ילדים, וכל אותם דברים שמייצרים אווירה שלא מאפשרת לפשיעה לצמוח.

והמצב היום, בנקודת הזמן הזאת, הוא מצב קשה בצורה בלתי רגילה. משנת 2016 יש עלייה קבועה במקרי הרצח. אני מדבר על מקרי הרצח, כי זה משהו שלא מתווכחים עליו הרבה פעמים סטטיסטית, אבל זה לא מעיד על הבעיה כולה, כי אנחנו לא סופרים, לא סופרים בפועל פצועים בבתי חולים ונזקי טראומה. מטבע הדברים, הסטטיסטיקה הזאת היא גדולה הרבה יותר, כי בית שבו מישהו נפצע בינוני – כששומעים שמישהו נפצע, המשמעות היא שבית שלם מסתובב סביבו. אני לא מדבר על המשמעות הכלכלית והאחרת, שמחייבות כל ממשלה שרואה את תמונת העתיד של החברה בישראל להבין שאסור לאפשר לארגוני פשיעה ולפושעים בכלל לייצר פחד ברחובות. וזה תמונת המצב היום ביישובים הערביים.

וכשעולים כאן לכנסת ומגיעים לביקורים במקומות ומגיעים למקום כמו עראבה, ויושב-ראש המועצה, בדיון בוועדת הפנים, אומר: רבותיי, תעזרו לי. הוא אומר במילים: תעזרו לי, ארגוני הפשיעה השתלטו על ההשפעה בעראבה. ואין באמת נציג של המשרד לביטחון פנים, הוא לא קיים בדיון. כבר הגענו למצב שבכנסת לא חושבים בכלל שיגיע נציג. ואותו הדבר במקומות נוספים. והמצב הזה הוא פשוט בלתי נסבל מצד אחד ובלתי נסלח מצד שני, כי הכול נאמר.

בכינון הממשלה הזאת, כשבנימין נתניהו מינה את האיש הכי פחות מתאים by far – אם היו עושים תחרות מי הכי מתאים: מקום ראשון – מינה אותו לתפקיד הזה, מראש, מעבר לכישורים המופחתים שיש לו בכל תחום, הוא גם בא עם אצבע בתוך העין של החברה הערבית. הוא בא ואומר את זה. ולא ניתן לטפל בפשיעה כתופעה חברתית בלי שיתוף של מנהיגים ופרנסי הציבור. זה לא אירוע פוליטי במובן המפלגתי, זה אירוע פוליטי במובן של סדרי עדיפויות של מדינה.

עכשיו, ראש הממשלה נתניהו יודע, כי בתקופתו היה צוות מנכ"לים שעבד. לא הגיעו לשלב של היישום. אני, בתקופת הממשלה הקודמת – היו תוכניות שזכו לשלב היישום, ופעם ראשונה שהייתה ירידה בפשיעה, גם במקרי הרצח, אבל לא רק במקרי הרצח. היה דבר נוסף שקרה: הייתה תחושה של אפשר. ואם יש דבר אחד שנפגע בתקופת הממשלה הזאת בתחום הזה, אבל גם בתחומים אחרים, בוודאי בתקופתו של בן גברי כשר, היא תחושת המסוגלות. תחושת המסוגלות נפגעה. אתה לא יכול לנהל מאבק כל כך רחב בלי שיש תחושת מסוגלות אמיתית, מנהיגות ממשלתית, ראש ממשלה שאומר: כך אני רוצה שיהיה, והוא בודק ביצועים, ויש צוות שרים, כמו שהיה במפלגה שאתם נהנים לשקץ אותה במליאה. בממשלת בנט-לפיד זה היה יעד ממשלתי – אני יודע כי אני הייתי אחראי ליישום של תוכנית למאבק כולל של כלל משרדי הממשלה.

ואמרתי בכינון הממשלה הזאת, אמרתי גם לראש הממשלה, אמרתי לכל שר שרצה לשמוע, ואני חושב שבכמה הזדמנויות גם יושב-ראש הכנסת ישב פה כשאני דיברתי על הדוכן: אפשר לעשות אם רוצים. צריך לרצות. צריך רוח טובה. מה שנושב במדינת ישראל מכינון הממשלה הזאת זה רוח רעה. אצבע בעין איננה רוח טובה. רוח טובה היא רתימת האנשים להסתכל קדימה, לייצר עתיד אחר, חברתי, כלכלי, שמונע פשיעה. אפשר אם רוצים. הממשלה הזאת פשוט לא רוצה.

מה שנשאר לי זה לברך רק דבר אחד. אני מאוד מקווה שבנימין נתניהו, שיקבל את ההחלטה את מי הוא ממנה במקומו של השר בן גביר, ישים את האיש או האישה שהוא חושב שמסוגלים להוביל מהלך כזה לתיקון, כי בסוף זה לא אירוע פוליטי-מפלגתי; זה אירוע של חובה של ראש ממשלה, החובה שלו לביטחון האזרחים. אז אם הוא נכשל כזה כישלון קולוסלי בכל תחום, הגיע זמן תיקון, גם אם זמן התיקון יהיה קצר, כי ממשלתו תיפול בקרוב. תודה.