קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, תראו איזה יופי – אני רק עולה, ובדרך אמרתי "אני הולך ללמד קצת יהדות". צועקת לי חברת כנסת: אתה לא צריך ללמד אותי מה זה יהודי.
אתה לא תעשה אותי יהודי, דרך ארץ קדמה לתורה. תראו את גובה השקר של האגף הזה פה. הרי אני לא אמרתי שמישהו לא יהודי. הרי לא אמרתי שמשהו לא יהודי. והשקר הזה – היא עושה לי מייד: אבל אני יהודייה בלי שתגיד לי.
מישהו דיבר עליה שהיא לא יהודייה?
אמרתי ללמד יהדות. יש לך שמיעה סלקטיבית, כמו לכל החברים שלך.
שמיעה סלקטיבית כמו לכל החברים שלך. שמיעה סלקטיבית. שאלת אותי מה הבאתי. אמרתי: ללמד קצת יהדות. אז מה היא אומרת לי? אני יהודייה; אתה לא תגיד לי; אין לך בעלות עלינו. מי אמר שיש לי בעלות? יש לי בעלות על הפיליבסטר שצריך לנהל עכשיו, זה הדבר היחידי שיש לי בעלות עליו. תראי איך כמו כולם – גם אתמול מישהו אמר שדיברתי נגד חיילי צה"ל. לא היה, לא נברא. שקרנים. שקרנים. ערוצים ממומנים על ידי הציבור בשקרים.
לפני שאני אמשיך, אמרה פה עאידה תומא סלימאן: בוועדת הכספים יש שוד של הקופה הציבורית. אני שמח שיושב פה שר החינוך. שמישהו פה יסביר לי את ההיגיון של רשת שבחוק ממומנת 100% על ידי מדינת ישראל, ולא שילמה פנסיות במשך כמה שנים, כשמדינת ישראל היא זאת שמעבירה את הפנסיות, וכשבאים לשלם את החוב הזה, אומרים לך: זה שוד הקופה הציבורית, כי הרשת התנהלה לא בסדר. כי בדוח לא כתוב שהתנהלה – עכשיו, בדוח כתוב ככה: המדינה לא שילמה. זה כתוב: המדינה לא שילמה. המדינה אמורה לשלם. לפי חוק יסודות התקציב, סעיף 3, שחוקק ב-1992, היא אמורה לשלם את זה, אבל "שוד הקופה הציבורית".
ועכשיו שאלה עוד יותר – זה נקרא "הרצחת וגם ירשת": למה זה מגיע ב-31 בחודש? מי הפך את שומרי הסף לקדושים מעונים? מי הפך אותם לאנשים של "תשמרו על הדבר הזה", "תהיו שומרי הסף"? לא נתנו להוציא חוות דעת, והפכו את זה לכספים קואליציוניים עד היום האחרון של השנה, עד השעה האחרונה, בשביל לדון עליו? אחרי זה שנים: אבל מה? איך עושים דבר כזה? אין לנו את הנתונים; לא אמרו לנו.
חבר'ה, מספיק עם הצביעות הזאת ומספיק עם העבודה הזאת בעיניים. עכשיו, מכיוון שאני צריך למשוך את הזמן – כי האופוזיציה ברוב חוכמתה הורידה את כל דובריה, היא חשבה שזה יקדים את שעת ההצבעה – אז יש לי חדשות בשבילכם: זה לא הולך להקדים שום דבר.
בדיוק. אל תגידי את זה בקול, עוד יוציאו אותך מהמפלגה שלך. תיזהרי עם מה שאת אומרת, עוד יוציאו אותך מהמפלגה שלך.
אז אני מנסה לנצל את הזמן הזה. אנחנו בנר השישי של חנוכה, וכמו בימים ההם בזמן הזה, אנחנו מחכים לניסים, לאותם 101 אחים ואחיות שלנו שנמצאים בשבי החמאס. מחכים להם שיחזרו, רוצים שהם יחזרו, עושים הכול – אלה שאמונים על העניין הזה – בשביל שהם יחזרו. על אף אותה חבורה שכל הזמן צועקת את אותם שקרים שוב ושוב – כמו שראינו בשידור חי לפני עשר דקות כאן במליאה, את הצורה השקרית הזאת – אנחנו מתפללים ומייחלים שכמו בימים ההם, שבהם נעשו ניסים לאבותינו, אנחנו נראה אותם שבים במהרה לבתיהם, למשפחותיהם, ומהר מאוד נראה אותם כאן בחזרה, ונראה את כל אויבינו מישמעאל ומאדום נוחלים מפלה, נעלמים, כמו שהתחילו הניסים בשנה האחרונה, ייעלמו ולא יהיו יותר.
אני אתחיל עם מגילת אנטיוכוס, עם תרגום של מגילת אנטיוכוס שתורגם ללשון הקודש. אדוני היושב-ראש, ברשותך: "ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון" – זה תרגום, ולכן קחו בחשבון שהלשון היא לשון של תרגום. המקור שלו הוא ארמית – "מלך גדול וחזק היה ותקיף בממשלתו, וכל המלכים ישמעו לו. הוא כבש מדינות רבות, מלכים חזקים אסר והחריב טירותם, היכליהם שרף באש, וגיבוריהם בבית האסורים אסר".
דרך אגב, אתה יודע באיזה אזור הוא היה? הוא היה באזור לבנון-סוריה, כמעט בגבול הטורקי. שם זו אנטיוכיה, שם הוא שלט, אנחנו עוד מעט נראה. "הוא בנה מדינה גדולה על חוף הים להיות לו לבית מלכות, ויקרא לה אנטיוכיה על שמו. גם בגריס, משנהו, בנה לו מדינה אחרת לנגדה, ויקרא לה מדינת בגריס, וכן שמותן עד עתה. בשנת 23 למלכו, היא שנת 213 שנים לבניין בית האלוהים הזה, שם פניו לעלות לירושלים".
אנחנו מדברים על ימי בית ראשון. בית ראשון נבנה 480 שנה אחרי שיצאנו ממצרים על ידי שלמה המלך. 213 שנה אחרי בניין בית ראשון הסתיימה תקופת הנביאים והתחילה תקופת התנאים. אנחנו מדברים על אחרי אנשי הכנסת הגדולה, תקופת התנאים. בתקופה הזאת שלט מלך אנטיוכיה, המלך הזה, אנטיוכוס, שקרא למדינה על שמו. הוא שם פניו לעלות לירושלים, החליט: כבשתי כל כך הרבה מדינות, הכנסתי כל כך הרבה, בוא נלך למדינה המרכזית – לירושלים.
"ויען ויאמר לשריו: הלוא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו. לאלוהינו אינם עובדים ודתנו אינם עושים ודתי המלך עוזבים לעשות דתיהם. וגם הם מייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, אומרים מתי ימלוך עלינו מלכנו ונשלוט בים וביבשה וכל העולם יינתן בידנו. אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה". הקנאה הזאת שאוכלת את אומות העולם מאז מעמד הר סיני; הקנאה הזאת של ההבנה שבסוף המקור של הכוח בעולם הזה הוא מירושלים, הוא נובע על ידי העם הנבחר, שקיבל את התורה – את הדבר הזה הוא לא היה מסוגל לקבל. גם הם מייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, ואומרים: "מתי ימלוך עלינו מלכנו, נשלוט בים וביבשה וכל העולם יינתן בידנו. אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה. עתה בוא ונעלה עליהם ונבטל מהם את הברית אשר כרת להם אלוהיהם". על מה הברית? אמרה קודם שאסור להגיד יהדות, אז אני אגיד לה מה הברית של היהדות: שבת, חודש ומילה.
למה חודש – היום ראש חודש – למה חודש הוא דבר כל כך מרכזי בברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא? בסדר, ראש חודש היום. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם באומות העולם יש ראשון, שני, שלישי, חודשים, כל מיני שמות כאלה מוזרים. מה הדבר הזה שהיה בישראל בראש חודש? לעם ישראל יש כוח לשנות את לוח השנה. יש לבית הדין כוח להכריז ולהודיע מתי יהיה ראש השנה, מתי יהיה יום כיפור, מתי יהיה חג הסוכות – אלה מועדי ישראל אשר ניתנו לבני ישראל לקבוע. אז בואו ניקח את שלושת הדברים האלה, שבת, חודש ומילה.
"וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו. בעת ההיא קם אנטיוכוס המלך וישלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב ויבוא לירושלים. ויהרוג בה הרג רב ויצב פסל בבית המקדש". יש נוסחים שהוא שם לעצמו במה. יש משהו מאוד מעניין. אנחנו לא מאמינים בעצמנו כמה שאומות העולם מאמינות בזה. איך הוא הרגיש שהוא הולך לנצח את העם היהודי? הוא ישים במה בבית המקדש, הוא ישים לעצמו פסל בבית המקדש, וככה הוא ישלוט. שים לעצמך – יש לך עיר בירה.
אתה יודע, אני תמיד הייתי שואל על הרפורמים, שכל כך מציק להם להיות בכותל. הרי אני לא רואה אותם מגיעים בכל יום לכותל. קמים בבוקר, יורדים לכותל – אני גר שם קרוב – אתה יורד בצוהריים, אתה יורד בערב, אתה יורד בשבתות, ואתה לא רואה אותם מגיעים. מה קרה שזה כל כך מציק להם? כנראה גם הם מבינים. אמרתי להם: לכו תבנו כותל אחר. הרי המסורת לא כל כך נתפסת, זו רפורמה, אתה יודע, אפשר להתחדש. בנו כותל בגבעת התחמושת, בהר הרצל. מה נתפס לכם שם? הרי אתם בכלל הוצאתם – הרפורמים המקוריים הוציאו את ירושלים בכלל מהתפילה, "ולירושלים עירך" הוצא מתפילת שמונה עשרה. הוציאו את זה, כי עזוב, יש לנו את גרמניה, יש לנו את העולם. מה ירושלים, מה להיתפס? הם היו הרי גם נגד התנועה הציונית – מי שיודע היסטוריה – בארצות הברית ב-1947. אז מה, מה נתפס לכם? לא. כנראה כמו שאומות העולם מבינות משהו, ששם זה המרכז, ששם כולם נתפסים. אני לא מכיר עיר עם כל כך הרבה סוגי בתי עבודה זרה וכנסיות ומסגדים מכל הסוגים ומכל המינים. אתה עובר ברחוב אחד בעיר העתיקה, יש לך ככה: יש לך את ההקדש הטורקי, את ההקדש הירדני, ההקדש הפלסטיני, הכנסייה הזאת, הכנסייה הזאת, הכנסייה הזאת – על כל סנטימטר של כמה? קילומטר רבוע. לכו, קחו לכם איזה שטח, יש מספיק שטחים. לא. כולם מבינים שירושלים היא המרכז. מאיפה זה נתפס להם? אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו.
"ויהרוג בה הרג רב ויצב פסל בבית המקדש, במקום אשר אמר אלוהי ישראל לעבדיו הנביאים: שם אשכין שכינתי לעולם. באותו זמן שחטו חזיר ויביאו מדמו לעזרת הקודש. כאשר שמע יוחנן בן מתתיהו את הדבר הזה, וימלא קצף וחמה וזיו פניו נשתנה וייוועץ בליבו מה לעשות על זה. אז יוחנן בן מתתיהו עשה לו חרב, שתי זרתות אורכה וזרת רוחבה, תחת בגדיו עטופה. ויבוא לירושלים ויעמוד בשער העיר, ויקרא לשוערים ולשומרים: אני יוחנן בן מתתיה כהן היהודים באתי לבוא לפני ניקנור. אז באו השוערים והשומרים ויאמרו לניקנור: הכהן הגדול של היהודים עומד בפתח. ויען ניקנור ויאמר להם: בוא יבוא.
"אז הובא יוחנן לפני ניקנור, ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אתה הוא אחד מן המורדים אשר מרדו במלך ואינם רוצים לשלום מלכותו. ויען יוחנן לפני ניקנור ויאמר: עתה באתי לפניך לעשות כל אשר תחפוץ. ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אם כרצוני אתה מבקש לעשות, קח חזיר ושחטהו לפסל, ואלבישך לבוש מלכות, וארכיבך על סוס המלך, וכאחד מאוהבי המלך תהיה". יש פה משהו מעניין: הרגש הלאומי פחות הטריד אותו. אנחנו אוהבים להשתמש במקבים. הרגש הלאומי פחות הטריד אותו – מה שהטריד אותו זה שהקריבו חזיר בבית המקדש. הבמה הטרידה אותו פחות. אבל מה שהדליק לו את כל הקנאות שלו היה שהקריבו חזיר בבית המקדש.
"וכשמוע דבר זה השיבו יוחנן: אדוני, אני ירא מבני ישראל, פן ישמעו כי עשיתי כן וסקלוני באבנים" – עקרונית הייתי מסכים, רק אני מפחד. "עתה יצאו כל איש מלפניך, פן יגידו לבני ישראל. אז ניקנור הוציא כל איש מלפניו" – בואו נעשה את זה בארבע עיניים, בשביל שאני לא יסתבך. זה כנראה היה טרום עידן האייפונים, שלא יכלו לצלם.
"בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיהו עיניו לשמיים ותיקן תפילתו לפני ריבון העולם, ויאמר: אלוקיי ואלוקי אבותיי, אברהם יצחק וישראל" – וכך אמר: "אל תמסרני ביד הערל הזה, פן יהרגני. וילך וישתבח בבית דגון אלוהיו, ויאמר אלוהי נתנו בידי". "באותו שעה פסע עליו שלש פסיעות, ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש". במגילת אנטיוכוס, המלחמה – אנחנו נראה אחר כך – מתחילה בסיפור הזה, שהוא הלך והרג את השר, הלך והרג את השר של – – –
מה, מירב בן ארי מתרגשת? לא, לא נראה לי. שום דבר לא יכול לרגש אותה.
"פן יהרגני. וילך וישתבח בבית דגון אלוהיו, ויאמר אלוהיי נתנו בידי. באותו שעה פסע עליו שלוש פסיעות, ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש. ויען יוחנן ויאמר לפני אלוקי השמיים: אלוקיי, לא תשים עליי חטא כי הרגתיו בבית המקדש. עתה תמסור כל העמים אשר באו עימו להטעות היהודים אשר בירושלים". ויש פה נוסח: "להצר ליהודה ולירושלים".
"אז יצא יוחנן בן מתתיה ביום ההוא, ויילחם בעמים ההם, ויהרוג בהם הרג רב. וינוסו העם אשר ניצולו מן החרב באונייה אל אנטיוכוס המלך. מספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא שבעים ושניים אלף ושבע מאות, אשר היו הורגים איש את חברו. בשובו בנה מנורה ויקרא לה מכבי ממית החזקים.
"כאשר שמע אנטיוכוס המלך אשר נהרג ניקנור משנהו, צר לו מאוד, וישלח ויקרא לבגריס הרשע" – אתם זוכרים את בגריס שהיה המשנה שלו? – "המטעה את עמו". קרא לו: בוא תעזור לי, אנחנו הולכים למלחמה.
"ויען המלך אנטיוכוס ויאמר לבגריס: האם לא ידעת, האם לא שמעת, את אשר עשו לי בני ישראל. הרגו חילותיי ויבוזו מחנותיי ושריי. עתה על ממונכם אתם בוטחים, או בתיכם לכם הם. עתה בואו נעלה עליהם ונבטל מהם הברית אשר כרת להם" – עוד פעם, שלושה דברים מטרידים אותו: שבת, ראש חודש ומילה.
"אז קם בגריס הרשע וכל מחנותיו לבוא לירושלים, ויהרוג בה הרג רב, ויגזור בה גזרה גמורה על השבת ראש חודש ומילה. בעבור זאת, כאשר מצוות המלך הייתה עזה, כל אשר ימל את בנו, הביאו האיש ואשתו ויתלו אותם כנגד הילד. ואף אישה ילדה בן אחרי מות בעלה, ותמל אותו לשמונה ימים. ותעל על חומת ירושלים ובנה מהלתהו בידה. ותען ותאמר: לך אומרים בגריס הרשע, ברית אבותינו לא תחדל ממנו, ולא מבני בנינו" – הברית הזאת תימשך. "ותפל את בנה אל תחת החומה, ותיפול אחריו, וימותו שניהם. ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן, ולא שינו ברית אבותם".
אתה יודע, זה לפעמים מטריף אותי. המלחמה הייתה מלחמת דת, ועד היום יש אנשים שחושבים שחנוכה היא סוג של איזה כריסטמס יהודי, ומקבים זה איזה סוג של גבורה יהודית – לא מתחיל, לא נגמר. היסטורית פשוט הפוך, אבל מה לעשות, אנשים אוהבים לשבש.
"בעת ההיא אמרו בני ישראל איש לחברו: בוא ונשבות במערה, פן נחלל את יום השבת. וילשינו על היהודים בפני בגריס. אז שלח בגריס אנשים חמושים, ויבואו על פי המערה. ויאמרו לבני ישראל: צאו אלינו, ואכלו מלחמנו ושתו מייננו ומעשינו תהיו עושים. ויענו ויאמרו בני ישראל אחד לחברו: זוכרים אנחנו מה שנצטווינו על הר סיני: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השבת תשבות, עתה טוב לנו אשר נמות מאשר נחלל את יום השבת. בעבור זאת כאשר לא יצאו אליהם היהודים, והביאו עצים לחים וישרפו על פי המערה, וימותו כאלף איש ואישה". כידוע, רק על שלוש עבירות, לפי רוב הפוסקים, חייבים במסירות נפש, ושבת היא לא אחת מהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל יש מה שנקרא שעת השמד, ואין לך שעת השמד יותר מהדבר הזה.
רגע, מישהו מבקש פה משהו? לא, הכול בסדר.
"אחרי כן גזר עליהם בגריס הרשע שלא תבוא נערה אצל בעלה עד אשר תבוא בתחילה אל המלך, והייתה לחשמונאי זה נערה אחת והיו סבורים לתת אותה לבגריס הרשע, וכאשר ראתה הנערה שהיו סבורים לעשות כן, צעקה צעקה גדולה ומרה, ותקרע בגדיה, ותאמר לאביה ולאחיה: אחיי, כך תעשו למסור אותי לערל רשע? למה לא תעשו כאשר עשו אבותיכם, תקנאו אתם כמו שקינאו על דינה אחותם, ובורא שמיים וארץ יעזרכם על זאת. אחרי זאת יצאו חמישה בני מתתיהו, יוחנן וארבעת אחיו, וילחמו בעמים ההם ויהרגו בהם הרג רב, וינוסו הנשארים לאיי הים".
במה הם זכו? יש פה שצועקים את זה כל פעם – איך אתה אומר את זה. "כי בטחו באלוהי השמיים". הסיבה של הניצחון שלהם, של אותם חמישה שיצאו, יוחנן וארבעת אחיו, הייתה: כי בטחו באלוקי השמיים. "אז ישב בגריס הרשע בספינה, וינס אל אנטיוכוס המלך, ועימו אנשים אשר ניצולו מן החרב". זאת אומרת, הוא מתחיל להפסיד במלחמה, והוא עושה בריחה. "ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס המלך: אתה המלך שמת ציווי לבטל מן היהודים שבת חודש ומילה – – – ומרד גדול בתוכה". כולה ביקשו מהם לא לשמור שבת, לא למול את בניהם ולא לקדש את החודש.
"אשר אם ילכו אל כל העמים והאומות והלשונות, לא יוכלו לחמשת בני מתתיהו, אשר הם מהאריות חזקים ומנשרים הם קלים ומדובים הם עזים". הוא לא – כמו הרבה אנשים אצלנו, לצערי הרב, לא מוכנים לקבל – אדוני שר החינוך, אדוני שר החינוך, אתה משאיר אותי עם שר מעוצמה יהודית, אני לא יודע אם זה מספיק טוב לי. זה יסבך לי את העסק.
לא היה מסוגל להבין, עד עכשיו הוא היה נלחם בשביל אלוהי דגון שלו, עכשיו הוא לא מסוגל להבין שניסית להעמיד למבחן את אלוהי ישראל מול אלוהי דגון, איך לך סיכוי.
"לכן שלח אגרות". אז הוא אומר לו, מציע לו, בגריס מציע לאנטיוכוס: "שלח אגרות לכל מדינות מלכותיך, ויבואו שרי החילות ועמהם כל העמים, וגם פילים מלובשים שריונים. וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס, וישלח ויקרא לשר מדינות מלכותו, ויבואו כל העמים, ועמהם פילים מלובשים שריונים. שנית קם בגריס הרשע, ויבוא לירושלים". עכשיו הוא כבר מגיע עם פילים, עם כל העמים, עם תגבורת. עשה קואליציה בין-לאומית, שתבוא לסייע לו.
"בקע חומה וינתק המבוא, ויפרוץ במקדש שלוש עשרה פרצות. וגם מן האבנים שיבר, עד אשר היו כעפר. ויחשוב בליבו ויאמר: הפעם הזאת לא יוכלו לי בני ישראל". למה? "כי רב חילי וחזק ידי". אבל "אלוקי השמים לא חשב כן. וכאשר שמעו חמשה בני מתתיהו, קמו והלכו למצפה גלעד, במקום אשר היה להם הצלה לבית ישראל בימי שמואל הנביא. צום גזרו".
בימי שמואל הנביא – דרך אגב, זו אחת המלחמות. שואלים אותי הרבה, בהיסטוריה נלחמו כשנלחמו במלחמות ישראל, והיו יוצאים לצבא. אז יש – מי שלומד את ספר שמואל, יש דבר מדהים; ואת ספר שופטים. יש מלחמות – באותם סוגי מלחמות יצאו עם 300 איש; יש מלחמות שיצאו עם 600 איש, ויש מלחמות שיצאו עם 330,000 חיילים – אלה המספרים. זאת אומרת, זה נע, ואין קשר בין הניצחון לבין האי-ניצחון, אם זה היה 600 או 300.
עכשיו הם חוזרים בחזרה לאותו מצפה שהיה בימי שמואל, שיצאו עם 600 חיילים וניצחו את כל האויבים. "צום גזרו, וישבו על האפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמיים. אז נפל בליבם עצה טובה. והיו שמותיהם: יהודה הבכור" – קודם אמרנו שהיו יוחנן וארבעה האחים, ועכשיו אנחנו מספרים את השמות של כל האחים – "יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי. ויברך אותם אביהם" לפני ששולח אותם למלחמה, "ויאמר להם: יהודה בני, אדַמֶה אותך ליהודה בן יעקב אשר היה נמשל לאריה; ואתה, שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב, אשר הרג את יושבי שכם" – אשר חטאו על דינה אחותו; "ואתה, יוחנן בני, אדַמֶה אותך כאבנר בן נר שר צבא ישראל; ואתה, יונתן בני, אדַמֶה אותך כיונתן בן שאול אשר הרג את הפלישתים" – הזכרנו את המלחמה, ובסופו של דבר יונתן ירד עם נושא הכלים שלו, עם חרב אחת, כי לא היה נשק, לא הייתה אספקת נשקים, כי הפלישתים דאגו שלא יהיה ברזל. הם עשו את זה יותר טוב ממה שאנחנו הצלחנו לעשות בעזה. לא היה כלום. הייתה חרב אחת ליונתן ונושא כליו, ועם החרב הזאת הוא ניצח. אז עכשיו, אבא של חמשת הבנים מברך אותם שיצליחו באותה מידה. "ואתה, יוחנן בני, אדַמֶה אותך לאבנר בן נר שר צבא ישראל. ואתה, יונתן בני, אדַמֶה אותך ליונתן בן שאול, אשר הרג את הפלישתים. ואתה, אלעזר בני, אדַמֶה אותך לפנחס בן אלעזר, אשר קינא לפני אלוקיו והציל את בני ישראל מן החמה".
"על זאת קמו חמישה בני מתתיהו ביום ההוא, ויילחמו בעמים ההם ויהרגו בהם הרג רב מאוד, וייהרג מהם יהודה". הבן הבכור נהרג במלחמה הזאת על ההתחלה. "באותה השעה, כאשר ראו שנהרג יהודה, שבו ויבואו אל אביהם, ויאמר להם: למה שבתם? ויענו ויאמרו: יהודה אחינו נהרג, אשר היה נחשב כמו כולנו" – היה חשוב או גיבור בדיוק כמו כולם, זאת אומרת, היה שווה ערך לכל האחים. "ויען מתתיהו ויאמר אליהם: אני אצא עימכם" – אני, האבא הזקן, אני אצא במקום יהודה – "ואילחם בעמים האלה פן יאבדו בית ישראל, ואתם תתנחמו על אחיכם". מדובר באב שכול שיוצא למלחמה, ואומר לבנים: תתנחמו, אבל אני יוצא למלחמה במקומו. "ויצא מתתיהו ביום ההוא עם בניו ויילחמו בעמים".
אדוני היושב-ראש, אני מעדכן אותך, אנחנו במגילת אנטיוכוס.
זהו. כרגע נשארו ארבעה אחים, והאבא יוחנן יוצא איתם במקום יהודה, שנהרג בקרב הראשון, על ההתחלה.
"ויצא מתתיהו ביום ההוא עם בניו ויילחמו בעמים, ואלוקי השמיים נתן כל גיבורי העמים האלה בידיהם. ויהרגו בהם הרג רב, כל שולף חרב וכל אוחזי קשת ושרי החיל, לא נותר בהם פליט, וינס מי שנשאר מהם למדינות הים" – זאת אומרת, כן היו פליטים. "לא נותר בהם פליט" – כנראה לא נשאר מישהו שעוד יכול היה להילחם. "ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים". כמות הפילים שהייתה שם – רק מהיציאות שלהם, הוא טבע בתוך היציאות שלהם. "ויבקשו אחיו בין החיים ובין המתים, ולא מצאו אותו. ואחר כך מצאוהו טבוע בפרש הפילים". המגילה מנסה לתאר את כמות הפילים שהביאו כל העמים בשביל המלחמה הזאת.
"וישמחו בני ישראל כי ניתנו שונאיהם בידיהם, מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על העץ. ובגריס הרשע, המטעה את עמו, שרפו באש עם בני ישראל. ואנטיוכוס המלך, כאשר שמע אשר נהרג בגריס משנהו וכל שרי החיל אשר עימו, ישב בספינה וינס למדינות הים. כל מקום אשר שם בא, היו מורדים בו, ואומרים לו: הבורח, הבורח. ויט עצמו לים". מדובר הרי באדם ששלט על כל העמים והצליח לכבוש את כל אומות העולם. עכשיו הוא בורח – בדיוק כמו אסד, ובקרוב אצל האיראנים. אמרו לו: אדוני, אתה לא רלוונטי, נעלמת. "לאחר כן באו בני ישראל לבית המקדש, וייבנו הפרצות".
מגילת אנטיוכוס – אני מזכיר, אתה בטח יודע. יש כאלה שלא יודעים, אבל אתה מאלה שיודעים. אנחנו בנר שישי של חנוכה. חנוכה זה בעקבות אותו סיפור של מגילת אנטיוכוס.
לא לא לא לא. השווינו אותו לאסד עכשיו, השווינו אותו לאחרים. דיברנו על אסד עכשיו, לא הגענו אליך. כן.
אני מסכם את הדיון. אנחנו נסיים לסכם – אני יכול להרגיע אותך, אתה יכול ללכת לשתות קפה – אנחנו נסיים לא לפני השעה 13:00.
לא לפני. אני לא אמרתי. לא לפני השעה 13:00.
את זה אני עושה בזכות – אם אתה רוצה לדעת בזכות מי אני עושה את זה, אתה צריך להגיד תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, שנתנה הנחיה להוריד את הדוברים, ופינתה לי שלוש שעות. לך תגיד לה תודה. בזכות זה אתה תקבל תשובה מפורטת וארוכה. הכול בזכות מירב בן ארי.
כן, צריך להודות לה על כך. רגע, לא מגיע לה פרגון? עשתה עבודה מדהימה, עשתה את עבודתה.
יש במגילת אסתר: ולביזה לא שלחו ידיהם. זה במגילת אסתר.
פה זה מדהים, פה זה מדהים. אני אגיע לזה. מה שבוועדת כספים הם עשו – נעשה רגע פסק זמן – זה פשוט לא ייאמן. שלחו את כל סוגי החרבות האלה של העולם המתקדם: יועצים משפטיים לממשלה, היועץ המשפטי של משרד האוצר, היועץ המשפטי של משרד החינוך, רצו לבג"ץ, עיכבו את הכסף עד עכשיו. הם עיכבו. העותרת, שעיכבה את הכסף עד עכשיו, מגיעה היום לוועדת הכספים וצועקת במשך שלוש שעות, מנסה שלא יצליחו להצביע: מה זה שאתם מביאים את זה ברגע האחרון? עכשיו, היא זאת שפנתה לבג"ץ, אבל הכול בהיתממות. אני לא מקבלת תשובות פה. מה זה הביזה הזאת? עכשיו, היא זאת שפנתה לבג"ץ, ובעקבות הבג"ץ שלה היועץ המשפטי לממשלה אמר: נעכב; בעקבות הבג"ץ שלה היועץ המשפטי למשרד האוצר אמר לעכב.
אותה חברת כנסת. ואז הוא בא וצועק: מה זה הביזה הזאת? מה זה פה? באתם ב-31 לחודש. איך העזתם? מה עשיתם? עכשיו, הכול מתואם, הכול מתואם בצורה – אני לא יודע איך לקרוא לזה – ואומרים לך: מה קרה?
אתה יודע, חנוך, למשל, חבר קואליציה, אפילו לא הבין עד כמה הרצחת וגם ירשת הוא גדול.
חנוך, אני רוצה רק סתם – שתקנו בוועדת כספים כמה שיכולנו מול השקרים שלהם, אבל אני רוצה שתבין את הסיפור האמיתי, מה קרה שהגיע עכשיו כסף ב-31 לחודש לפה. למה זה לא הגיע עד עכשיו? איפה זה היה עד עכשיו? יש חברי כנסת שישבו שם בוועדת כספים, הגישו כמעט לפני שנה בג"ץ. בעקבות ההגשה של הבג"ץ, בלי צו על תנאי, הייעוץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי של משרד האוצר עיכבו את הכסף עד עכשיו. הם הגישו לבג"ץ: נגיד שזה שוד. בג"ץ כזה אמר: הייתי רוצה להגיד שזה שוד, אבל לא מצאתי איך לעשות את זה. אז הם מנוולים, הם זה, הם זה, אבל לא מוציא צו. בלית בררה נאלץ היועץ המשפטי לאשר, להביא את ההעברה עכשיו. הבג"ץ היה לפני שבוע, שלא תבין, לא לפני שנה. הדיון נמשך עד עכשיו, ואז הם באים לוועדת כספים ואומרים: מה פתאום הגעתם עכשיו? איפה הייתם עד עכשיו? למה נזכרתם היום? אתם לא נותנים לנו תשובות. אלה אותם אלה שהלכו לבג"ץ, ובעקבות זה היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי של משרד האוצר עיכבו את זה עד היום.
אבל הם צועקים: אתם רומסים כל מינהל תקין, איך אתם עושים את זה? אין לנו תשובות. תשאל את שר החינוך. הם בבג"ץ. כמה זמן הבג"ץ הזה מעכב את הסיפור הזה להגיע להסדר של הרשתות והפטורים?
הינה. הינה. רצחת וגם ירשת, עליהם נאמר.
הם הלכו לבג"ץ, לא נתנו להביא את זה עד הרגע. הם הלכו לבג"ץ, ואחרי זה הם שואלים בוועדת שרים: מה קרה שהבאתם את זה היום? מה נזכרתם?
"אלוקי השמיים נתן כל גיבורי העמים האלה בידיהם" – אני מקבל את ההערה שלך, אדוני היושב-ראש.
"ויהרגו בהם הרג רב, כל שולף חרב" – היינו שם.
"וישמחו בני ישראל כי ניתנו שונאיהם בידיהם, מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על העץ".
"אחרי כן באו בני ישראל לבית המקדש ויבנו הפרצות, ויטהרו בית המקדש מן ההרוגים ומן הטומאות".
"ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת אשר הייתה חתומה בטבעת כהן גדול מימי שמואל הנביא, וידעו כי הייתה טהורה".
"כי הדלקת יום אחד היה בה, ואלוקי השמיים אשר שיכן את שמו שם, נתן ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים. על כן קיימו בני חשמונאי זה הקיום, ואסרו זה האיסור, הם ובני ישראל כולם, להודיע לבני ישראל לעשות שמונה ימים אלו ימי ושמחה וכבוד כימי המועדים הכתובים בתורה" – להפוך אותו לחג כמו המועדים שכתובים בתורה. השודד הראשי יצא? לא, הוא פה. "ולהדליק בהם – – – להודיע למי שלא יבוא אחריהם כי עשה להם אלוקיהם תשועה מן השמיים, בהם אין לספוד ולא לגזור צום, וכל איש אשר יהיה עליו נדר, ישלמנה. אך חשמונאי ובניו ואחריהם לא גזרו לבטל בהם עבודה ומלאכה, ומן העת ההיא לא היה לא היה שֵם למלכות יוון". שם – הכוונה היא שלא היה להם כבוד, לא היה להם מקום מכובד.
"יקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם מן העת הזאת עד חורבן בית האלוקים, מאתיים ושש שנה". בני חשמונאי שלטו עד לחורבן בית שני. "על כן בני ישראל שומרים את הימים האלה בכל גלויותיהם, וקוראים להם ימי שמחה, מחמישה ועשרים יום לחודש כסלו ועד עולם. לא יסור מהם אשר בבית מקדשם הכוהנים והלוויים וכל חכמיהם קיימו עליהם ועל בניהם עד עולם".
אתה יודע, מישהו שאל אותי אתמול: ההלל היום, הברכה היא גם על ראש חודש או רק על ההלל השלם? שאלה מעניינת. למה זה נוגע?
אם יש ספק ברכות שמתחיל מתחילת הפרק. בגלל ספק ברכות. אצל הספרדים לא אומרים בכלל ברכה. לא אומרים ברכה.
לא, נפקא מינה אם צריך לחזור לתחילת הפרק. מישהו אמר לי אתמול, זה נושא מעניין שצריך לבדוק אותו. יש מדרש חנוכה שמבוסס על המגילה הזאת. אנחנו נעבור למדרש הבא, כי זה מבוסס על המגילה הזאת. אני אצטט חלק מהמדרש הזה: "אמר רב יצחק בר נחמני אלף ושמונים ריבוא גייסות באו עם בגריס הרשע ואמר לישראל שוטים אתם שתעשו מלחמה עם חיילים שאין להם שיעור". יש 800,000 חיילים, יכול להיות שזה אפילו 1.8 מיליון, 1,080 ריבוא.
"אם תאמרו אלוקיכם יביא מבול כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם". איך אפשר להשתלט על מיליוני חיילים? "ואם גבריאל יעמוד בנו לשרוף אותנו כמו שעשה לסנחריב הרי אנו סכים עצמנו בדם חזיר ובשכבת זרע של סוסים ולא יגע בנו. נשאו ישראל עיניהם למרום ויאמרו לא לנו השם לא לנו כי לשמך תן כבוד שלא יתבזה" בגויים. "עכשיו יאמרו אין להם עצה אחרת, וכך כתיב גדול העצה ורב העלילייה. אמר הקדוש ברוך הוא חייכם מחשבתי גדולה משלכם כי לא ייטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב. באותה שעה היו ישראל מצפים להרי מזרח, אולי יבואו להם" גויים "פרסיים לעזרתם, אז חרה לו למתתיהו כהן גדול ואמר לו החשמונאי ולא כתיב ארור הגבר אשר שם בשר זרועו לו ומן השם יסיר ליבו. ברוך הגבר אשר שם השם מבטחו? אמר לו יפה אמרת אני ושבעה בניי ואתה ושלושה בנים הם י"ב שבטי ק' עדות לישראל, מובטח אני בקדוש ברוך הוא שיעשה לנו ניסים ונפלאות. ויצומו וילבשו שקים ואפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמיים עזרם ומגינם של ישראל, וככלותם להתפלל קמו מכרוע על ברכיהם ויעצמו עשתנותם, מנשרים קלו ומאריות גברו, וילחמו בעמים ויהרגו בהם הרג רב.
"אמר רבי יצחק בר נחמני באותה שעה תפס הקדוש ברוך הוא שבעים שרים שלמעלה משרי אומות העולם ורצע אותם במרצע של אש ואמר להם הרגו איש את קרובו ואם ימלט אחד מהם נפשכם תחת נפשו. וכשהיו היוונים מורים חצים וחרבות באו המלאכים ונעצו אותם בלבו של היוונים, הוי חרבם תבוא בלבם וקשתותם תישברנה, והיו בני חשמונאי רואים הניסים ואומרים השם ילחם לנו. וכל מלך ומלך מהמלכים שנהרג היו באים המלאכים ומבזבזים ממנו והטילו לבתיהם של ישראל" – היו לוקחים את הכסף ומביאים את זה, הם לא היו צריכים לטרוח – "שהם לא היו יכולים ליטול את השלל מפני החללים, ואת חיילותיהם מהם שרפו בני ישראל מהם דקרו בחרב ומהם תלו על העץ ובגריס הרשע שרפו אותו בית ישראל באש" – כמו שראינו במגילת אנטיוכוס. "ואז אנטיוכוס המלך כאשר שמע אשר נהרגו בגריס וכל שרי החיל אשר עימו – –"
הוא ברח. "– – וינס במדינות הים והיה כל מוצאו אותו במקום אשר בא שם – – – מורדים בו", ואומרים – "קוראין אותו בורח".
אז "ברוך הרב את ריבנו, הנוקם את נקמתנו, המשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך האל המושיע". ושוב נזכיר – שמהר מאוד יחזרו החטופים.
ראו את הניסים מול העיניים. אנחנו רואים ניסים, אבל אנחנו סותמים את העיניים ולא רוצים לראות אותם.
ככל שיותר נבקש ניסים, יש סיכוי ליותר ניסים; ככל שפחות נבקש ונתייחס – זה מה שהיה. כשמתתיהו ראה שהבנים שלו – לא הבנים שלו אלא העם בישראל רוצה לבקש עזרה מהפרסים, אמר להם: חבר'ה, אתם מתחילים לסמוך על כוחות אחרים, חבל לכם, אתם תפסידו מזה.
אנחנו נקרא מדרש חנוכה נוסף. המדרש מתחיל ככה: "כה אמר השם צבאות" – בספר ירמיהו נ' – "עשוקים בני יהודה ובני ישראל – וכתיב: 'גואלם חזק השם צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל'. אמרו חכמינו: בימי היוונים נתחייב מקרא זה, שהערימו סוד על ישראל" – היוונים. "אמרו: בואו ונחדש עליהם גזרות עד שיבעטו באלוהיהם ויאמינו בעבודה זרה שלנו". יש את זה – איפה הוא? הוא ברח, קינלי. יש את זה גם היום – בוא נבטל את החינוך העצמאי, נבטל את מוסדות הפטור, ניתן להם רק קצת טעימה, ואולי נצליח שיאמינו בעבודה הזרה שלנו.
"עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגר לפתחו יידקר בחרב" – הם לא רצו שיהיו דלתות סגורות – "כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות, וכל הרוצה להיכנס, נכנס, בין ביום ובין בלילה. כיון שראו ישראל כך, עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולין לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבין ולסטין ופריצי יוונים, ולא רואין שינה בעיניהם לא יום ולא לילה. ונתקיים עליהם מקרא שכתוב: 'ופחדת לילה ויומם'.
"אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כמה אנו יכולים לסבול? אמר להם:" כשל כוח הסבל, "בעוון מזוזה. אלא" – כמו בכל גזרה, אף על פי כן רווחה תמצא בגזרה זו. והיו ישראל שרויין בלא דלתות, ואין לך דבר מעביר רעות האישה מעל בעלה כדלת, שנאמר: 'לך עימי בא בחדרים', ועמדו בגזרה זו שלוש שנים.
"כיון שראו יוונים שעמדו ישראל בגזרה ולא נכשל אחד מהם בשום דבר רע" – אמרו: ננסה עוד ניסיון – "עמדו וגזרו עליהם גזרה אחרת והעבירו קול: כל אדם מישראל שיש לו שור או שה יחקוק לו על קרניו שאין לו חלק באלוקי ישראל. וכל כך למה? כדי שלא יאכלו בני ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה. אמרו: יודעים אנו שאין יכולין לעמוד בגזרה זו". נלך לבג"ץ, נגיד שיעצרו את מוסדות החינוך העצמאי, או מעיין החינוך התורני, נכון? "כיוון ששמעו ישראל כך, נצטערו צער גדול. אמרו: אבל חס ושלום שנכפור באלוהינו. עמדו ומכרו בהמתן, בין טהורה, בין טמאה. והיו ישראל מהלכין ברגליים, ועליהם נתקיים 'ראיתי עבדים על סוסים'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: בעוון שמנעתם עצמכם מעלות בשלוש רגלים לירושלים ולהקריב קורבנות וליתן מתנות כהונה, לכן נתקיים עליכם 'שורך טבוח לעיניך'. אלא אף על פי כן, רווחה תמצאו בגזרה זו. והיו הצביים והאיילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם של ישראל, לפי שהיו בלא דלתות, ובאין ישראל ותופסין אותן ושוחטין ואוכלין בשר ונותנין שבח לקדוש ברוך הוא. ואמרו: ברוך הוא שהפך עצת אויבינו לטובה. שאילו היו דלתות לבתינו, איך הייתה כל צידה נכנסת אצלנו. השיבם הקדוש ברוך הוא: אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי, אף אני זימנתי לכם צידה".
עם ישראל התחזק אחרי האסון הנוראי שקרה בשמחת תורה, ואז ראינו ניסים על אויבים.
נו, ילמדנו רבנו. אתה איש שבא מהרבנות, אני בא מהעשייה הציבורית, מהמוניציפלית.
"אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי" – זה ניסיון. אמרתם, חסתם – אני אראה לכם שתצא לכם מזה טובה. אם אנחנו נדע להאמין בכל ניסיון, לראות ולא לכפור בקדוש ברוך הוא ולדעת שזה יוצא לטובה, אז זה יצא עוד יותר לטובה.
"כיוון שראו היוונים שעמדו ישראל בגזרה זו", אמרו: בואו ננסה שוב. משהו יותר רציני – "עמדו וגזרו: כל מי שאשתו הולכת לטבילה יידקר בחרב. וכל הרואה אותה, הרי היא לו לאישה, ובניה לעבדים. כיוון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש. וכיוון ששמעו היוונים כך, אמרו: הואיל ואין ישראל משמשין מיטותיהם, אנו נזקקין להן. כיוון שראו ישראל כך, חזרו אל נשיהן בלא טבילה בעל כורחן. אמרו: ריבונו של עולם, בעל כורחינו, שלא בטובותינו, שאין האישה רוצה לשבת תחת בעלה בלא עונתה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ועשיתם בלא כוונה, אני אטהר אתכם. ופתח לכל אחד ואחד מהן מעיין בתוך ביתו, והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם, ונתקיים עליהם מקרא שכתוב: 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה', ונתקיים עליהם עוד מקרא זה: 'אם רחץ ה' את צאת בנות ציון'. כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזרותיהם" – לא מתרגשים, עוד אחד, עוד אחד, תנסו עוד ניסיון, אנחנו נשארים בשלנו – "עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה, שלא תיכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיוון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כוחם. אמרו: מה נעשה? נמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות. נתקיים עליהם: 'בתולתיה נוגות והיא מר לה'" – הפסוק באיכה, הנבואה הכואבת, אי-אפשר להתחתן.
"והיו היוונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כוהן גדול, שנישאת לבן חשמונאי, ואלעזר היה שמו. כיוון שהגיע יום שמחתה, הושיבוה באפיריון. וכשהגיע זמן הסעודה, נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם. וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל האפיריון וספקה כפיה זו לזו וקרעה פורפירון שלה, ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה, ולפני אביה ואימה וחותנה. וכיוון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להורגה. אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למוסרני ביד ערל להתעולל בי? הלוא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה, שלא היו אלא שניים, וקינאו לאחותם והרגו כרך כשכם, ומסרו נפשם על ייחוד של מקום, ועזרם ה' ולא הכלימם. ואתם חמישה אחים: יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתיים בחור. שימו ביטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם, שנאמר: 'כי אין מעצור לה' להושיע'.
"ופתחה פיה בבכייה ואמרה: ריבונו של עולם, אם לא תחוס עלינו, חוסה על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו, ונקום היום את נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו: בואו וניטול עצה מה נעשה. נטלו עצה זה מזה, ואמרו: בואו וניקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול, ונאמר לו: אחותנו בת כוהן גדול, ואין בכל ישראל גדול מאבינו. וראינו שלא תלין אחותנו עם ההגמון אלא עם המלך, שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, וה' יעזרנו וישגבנו". נטלו עצה, ועשה להם הקדוש ברוך הוא תשועה גדולה, "ושמעו בת קול מבית קודש הקודשים: כל ישראל ניצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה", כמה שאנחנו צריכים את זה.
אתה אומר: אבל כמו שזה לא השפיע, גם זה לא משפיע.
אבל מה שמעניין זה שאלה אותן שיטות. אתה מבין? בוא נעשה את זה, ננסה את זה פסיכולוגית.
נעשה איזושהי פעולה פסיכולוגית, שעם הזמן בסוף הם – הם הבינו שאי-אפשר להפוך אמונה, אז אמרו: בואו נעשה את זה באמצעות תקציבים, קיצוצים, גזרות, ונעשה כל מיני דברים כאלה. בסוף זה ילך.
אתמול היה לי בפאנל שפורסם – – –
כן, אבל עיקר הפאנל היה עם קינלי טור פז. אמרתי לו: 75 שנה – זה לא התחיל כששר החינוך יואב קיש הגיע למשרד החינוך – 75 שנה את אותן שיטות הם מנסים. אומרים: תשמע, אנחנו נחסל את הדבר הזה באמצעות תקנות. נחסל את הדבר הזה באמצעות קיצוצים. נחסל את הדבר הזה באמצעות – נעביר אותם לתקציב קואליציוני. נחסל את הדבר הזה.
זה מ-1948 לא השתנה. אתה רוצה שאני אספר לך משהו? היסטורית – קראת פעם את הספר של זלמן זוננפלד?
היסטורית זה עוד התחיל עם כי"ח, עם כל ישראל חברים, מול תלמודי תורה עץ חיים וכוללים. אמרו: חבר'ה, מי שלא נכנס תחת כי"ח לא יקבל חלב. אז הייתה תקופת הצנע, טורקים.
אמרו: לא יקבל חלב, ואז על ידי זה נצליח לחסל את זה. אותו הדבר היה אחר כך. כל הזמן. השיטות לא משתנות, אבל משום מה זה לא הולך להם.
לא הולך להם. זה פשוט – בירושלים גם כן, שנים: בואו נחסום אותם מפה – אתה זוכר את התקופה של "רמות לא תהיה חרדית"?
אני כבר לא מכיר שכונה היום בלי חרדים.
נחסום אותם, נעשה תרגיל כזה, תרגיל כזה. נלך לוועדות התכנון. נלך דרך הוועדה המחוזית, דרך האדריכלים, דרך כל דבר כזה אחר. בינתיים זה נשאר אותו דבר, לא מתקדם לשום מקום. נו – – –
אז אנחנו נקרא את מעשה יהודית בקצרה. הוא דומה למעשה חנה בהיסטוריה, אבל מעשה יהודית: "מעשה שבא מלך הגויים על ירושלים עם ארבעים אלף גיבורי חיל, וצר עליה ימים רבים. ויקוצו בני ישראל מפניהם במצור ובמצוק ויהיו בצרה גדולה. והייתה בירושלים נערה מבנות הנביאים. ובראותה כי גדל השבר ועצם הצער, ותשם נפשה בכפה ותצא עם שפחתה ותגיע עד שערי העיר. ותאמר לשוערים: פתחו השערים ואצא. ויעשה לי הקדוש ברוך הוא אות ופלא ואהרוג את הכופר הזה וייוושעו ישראל על ידי. ויאמרו לה: לא נפתח, שאנו מפחדים שמא אהבת אחד מפרשי המלך להינשא לו" – כנראה שמת עין על מישהו – "או שמא תעשי תחבולות על העיר ללוכדה" – תיתני להם מידע איך להיכנס לפה, איך לתפוס את העיר. "ותאמר: חס ושלום. אני בוטחת ברחמי שמיים שיעזרני על האויב הזה, ותישבע להם בה' אלוהי ישראל. ויפתחו השוערים ותצא עם שפחתה. ותלך עד אוהל המלך ותבוא לפניו. והנערה יפה עד מאוד, וכראות אותה המלך מצאה חן בעיניו ותישא חסד לפניו. ויאמר לה המלך: מי את בתי, ואי מזה באת, ואנה תלכי?
"ותאמר לו: מבנות הנביאים אנוכי ושמעתי מאבי שתכבוש את העיר ותתפוס אותה. ואבוא לבקש על נפשי ונפש בית אבי למלטם כשתיקח העיר. ויאמר לה המלך: אני אעשה כדברייך ואני רוצה לקחתך לי לאישה. ותאמר לו: אדוני המלך, הינני כאחת שפחותיך, עשה הטוב בעיניך, אבל אודיעך אדוני המלך, שאנכי נידה ובערב אנוכי ראויה לטבילה. צווה את עבדך בערב, כשיראו שתי נשים הולכות למעיין, שלא יפגעו בנו ולא ידברו עימנו מטוב עד רע, ואלך ואטבול ואשוב אליך. ויצו המלך להיעשות כן, וישמח שמחה גדולה בנערה ובבשורה שבישרה למלך". הוא אמר לה, שהיא יודעת מהמשפחה שלה, שהיא משפחה של נביאים, שהוא הולך לנצח.
"ויאסוף כל שריו ועבדיו ויעש להם משתה ויאכל וישת מן היין וישכב ויירדם. וילכו כולם איש לאוהליו ולא נשאר עם המלך זולתי הנערה והשפחה. ותכוון הנערה את לבה לשמיים, ותקום ותשלוף את החרב ותכרות בה ראש המלך. ותישא ראשו בין דדיה ותלכנה שתיהן ותעברנה במחנה ואין דובר להם דבר, עד שהגיעו לשערי ירושלים. ותקרא לשוערים ותאמר להם: פתחו השער, כי הקדוש ברוך הוא עזרני והרגתי את האויב, ולא האמינו לדבריה. ויהי למלך שר אחד משריו והיה אומר למלך: חדל מאומה זו, אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה כי אלוהיהם עימם ואוהבם ולא יסגירך בידך, ראה מה עשה לאשר היו לפניך, למלכים הראשונים ולשרים אשר שצרו על ישראל, מה היה אחריתם. והיה מרבה תוכחות למלך עד שקצף עליו המלך ויצו לקשרו ולתלותו חי אצל שער העיר. וכראות הנערה כי אינם רוצים לפתוח שער העיר, והיו אומרים לה, אם לא תאמינו לי, הינה השר התלוי יכיר את ראשו. והאמינו לדברי הנערה ויפתחו השער, ויראו את הראש לשר התלוי ויכירהו השר, ויאמר: ברוך ה' אשר הסגיר אותו בידכם והציל אתכם מידו.
"וישמע הדבר בעיר, ויתקבצו בחורי ישראל וגיבוריו וייקחו את חרבותם בידם ויבואו עד המחנה, והיו קוראים בקול גדול: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. ויראו אנשי המחנה אותם, וילכו לאוהל המלך ויראו כי מת גיבורם וינוסו ויעזבו את אוהליהם ואת סוסיהם וכל חילם וימלטו את נפשם, וירדפו ישראל אחריהם עד אנטוכיה, וישובו בשלום ויבוזו בהם ביזה הרבה מאוד. ויתקבצו זקני ישראל והחכמים ויבואו בית ה' ויברכו ויהללו את ה׳ המניח להם מכל אויביהם והמושיעם בארץ אויביהם ברחמיו".
כמו שאמרנו: יעשה ניסים ונפלאות עימנו בעת ובעונה הזאת – –
רחמיי, תנחומיי. פשוט רחמנות. אוי ואבוי.
"יעלה ויבוא", אבל לא "על הניסים". לא מזכירים את הניסים בשמונה עשרה.
אבל כמו שאמרנו קודם, חודש – הזמנים של ישראל במעגל השנה – הוא חלק מהעניין. פה הייתה תקנת חז"ל לעשות את זה. מעגל השנה – – –
כשאתה אומר "הלל" והוא אומר "יעלה ויבוא".
מתייוונים. מתייוונים קראו להם.
רגע, מישהו מהחברים שלה, שהפריע לה הנושא, מה שהקראתי, הציע לי קודם בחוץ שאני אקריא קצת מרקס ולנין. לא, תבין איפה הם נמצאים, מסכנים. זה פשוט רחמנות.
זה פשוט רחמנות. תראו מה קורה, שני דורות, אנשים שעזבו בהונגריה את הדת – מה קורה לנכדים שלהם פה בארץ. השם ישמור.
אין אדמו"ר ואין רב שלא מדבר על זה בהדלקת נר חנוכה, זה קודם כול, נתחיל מזה.
למה מדליקים שבעה ולא שמונה. אני אתן לך, כי א. שתדע לך שיש מאות רבות של תשובות שאנשים עונים על זה, למה מדליקים שמונה נרות.
האמת היא, כל הכבוד לך. הוא צודק. אתמול נתנו לכם לדבר בעצמכם, היום אתם נותנים לנו. זה בסדר גמור, אני לא נגד.
בוא אגיד לך, יש כמה תשובות. אבל קודם כול אני אתן לך תשובה ליטאית לוגית פשוטה. אם היו מתקנים שבעה נרות, המנורה הייתה דומה למנורת בית המקדש, ואנשים היו עושים מנורה שהיא דומה לבית המקדש, כי זה היה שבעה קנים כמו בית המקדש. אז קודם כול עשו שמונה, אז אין סיכוי שמישהו יעשה מנורה כמו בבית המקדש כשהוא מדליק חנוכייה. זאת תשובה לוגית ליטאית פשוטה. אבל יש עוד משהו שאתן לך. כשהשמן התחלק לשמונה ימים, הוא התחלק בכל יום קצת או שנגמר ביום הראשון וביום השני כבר היה השמן? הוא כנראה התחלק לכולם. אז גם ביום הראשון היה טיפת שמן והוא הסתיים. בכל יום היה מתחלק לשמונה מנות. אלו שתי תשובות. אבל יש לך פה – – –
אמרתי מאות ואלפי תשובות. נתתי לך שתיים כאנקדוטה.
איפה אנחנו? במעשה יהודית ב'. נעבור. יש יהודי שהוציא חוברת אצלנו בקהילה, שמואל וייס, דבר בעיתו, עם כל המדרשים על חנוכה במרוכז.
כשהתקשר אליי אופיר אתמול, אמרתי לבן שלי: תביא לי מהישיבה ונעבור על זה.
יש מגילת מקבים, שם מובא – שהוא חלק חופף, אבל חלק יש בו חידושים.
"ויהי אחרי הכות אלכסנדר בן פוליפוס המקדוני אשר יצא מארץ כיתים את חיל פרס. ויך את דריוש מלך פרס ומדי וימלוך תחתיו בראשונה בארץ יוון". הרי בארבע חיות שהיו אצל דניאל, אז אחרי פרס יש את בבל, את פרס ומדי, את יוון ואת רומי. יש לנו את המופרע, שבא מהצד – זה ישמעאל, הוא הפרא אדם. הוא מחוץ, עשו לו משחק אחר.
"וימלוך תחתיו בראשונה בארץ יוון, מלך יוון, אלכסנדר בין פוליפוס המקדוני". אחרי שהוא ניצח את פרס, נהיה המלך של האימפריה ששלטה על העולם. "ויערוך מלחמות רבות, וילכוד מבצרים, וישחט מלכי ארץ. ויבוא עד קצות הארץ, וייקח שלל גויים רבים, ותשקוט הארץ לפניו, וירום ויגבה ליבו, ויאסוף חיל כבד מאוד, וימלוך על ארצות גויים ורוזנים, ויהיו לו למס. ויהי אחר הדברים האלה וייפול למשכב וידע כי ימות ויקרא לעבדיו הנכבדים אשר גדלו איתו מנעוריו, ויחלק להם מלכותו בעודנו חי. וימלוך אלכסנדר 12 שנה וימות. וישלטו עבדיו איש במקומו. וישימו כולם כתרי מלכות בראשיהם אחרי מותו, ובניהם אחריהם שנים רבות, וירבו רעות בארץ. ויצא מהם שורש רע, אנטיוכוס אפיפנס, בן אנטיוכוס המלך, אשר היה בן תערובת ברומי. וימלוך בשנת 137 שנה למלכות היוונים".
פה מתחיל משהו שאנחנו מכירים. אנחנו מכירים את זה היום מימנו אנו, איך נולדים ה-BDS וכל הדברים האלה.
מהבניין הזה, מה אתה חושב? זה מתחיל מאיתנו. איך נולדים כל הדברים האלה? התהליכים האלה הם תהליכים שקורים מפה. בימים האלה נולדות תביעות, נולדים דברים. לחץ אמריקאי על ישראל נולד בעקבות לחץ של אנשים בארצות הברית על הממשל האמריקאי נגד ישראל. דרך אגב, היה לנו פה שר פעם שרץ לארצות הברית לדאוג שלא תהיה ריבונות ביהודה ושומרון, שיתנגדו לזה. השר קיש, אתה זוכר את זה? היה פה איזה שר שפעם רץ לארצות הברית לבקש שידאגו שלא תהיה ריבונות ביהודה ושומרון, שילחצו, שלא ייתנו לישראל לעשות ריבונות על יהודה ושומרון, שר מכהן בתוך ממשלה. לא יודע אם אתה זוכר, הייתה תקופה כזאת. היית בממשלה הזאת.
היה בממשלה. קראו לזה ממשלה פריטטית משהו, שמריטטית. הוא רץ לארצות הברית להגיד להם שלא כדאי, אבל הוא, דרך אגב, הוא כל הזמן אומר שהוא לא שמאל. אני מזכיר לך, הוא אומר שהוא לא שמאל. הוא בכלל – הוא לא שמאל.
שלום לחבר הכנסת ינון אזולאי, שניהל היום ביד רמה את ועדת כספים. הוא הגיע לכאן עם אורחים נכבדים. אדוני היושב-ראש, תקדם את האורחים שלו.
מאיפה האורחים? אז רק לשם הידע, ינון לא מגיע לכאן ככה לביקור. הוא כבר מ-08:00 היה צריך לנהל מול שקרים לוחמניים של אנשים שפשוט רימו, והוא היה צריך לעמוד מולם, ועמד בזה בגאון.
ינון, אני בינתיים פה. אתה הצלחת לעשות את מה שצריך למען עם ישראל, כולל רוויזיה? אוה, ברוך השם.
גם הרב גפני פה? אז סימן שהצליחו. לא רק הרב גפני פה. הוא הגיע לפה עם מי שנושא בעול, הרב זלושינסקי. אז אנחנו נמשיך הלאה.
"בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בלייעל וידיחו רבים לאמור נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו כי מן היום אשר סרנו מעימהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. ויתנדבו אנשים מן העם וילכו אל המלך, וישליטם המלך לעשות כחוקי הגויים. ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים. ויעשו להם עורלה ויעזבו ברית קודש וייצמדו לגוים ויתמכרו לעשות רע. ותיכון המלוכה לפני אנטיוכוס ויתנשא למלוך בארץ מצרים למען מלוך על שתי הממלכות. ויבוא מצרימה בעם כבד ברכב ובפילים ובפרשים ובאני גדול. ויערוך מלחמה עם תלמי מלך מצרים וייסוג תלמי מפניו וינוס, וייפלו חללים רבים. וילכדו ערי המבצר בארץ מצרים וייקח שלל ארץ מצרים. וישוב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת 143 ויעל על ישראל ועל ירושלים בעם כבד". נתן לו תיאבון – הוא הצליח עם מצרים, וזה התחיל עם אותם מתייוונים, כן?
"ויבוא אל המקדש בגאווה, וייקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה: ואת שולחן המערכת ואת הקשוות ואת המזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכול. וייקח את הכסף ואת הזהב ואת כלי החמדה וייקח את אוצרות המטמונים אשר מצא. ובקחתו הכול שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה. ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם. וייאנחו ראשים וזקנים, בתולות ובחורים אומללו ויופי נשים שונה. וכל חתן נשא קינה, יושבת בחופה התאבלה. והארץ חלה על יושביה וכל בית יעקב לבש בושת". אני מזכיר: זה התחיל עם משת"פים, מתייוונים.
"מקץ שנתיים ימים שלח המלך את שר המיסים לערי יהודה ויבוא ירושליימה בחיל כבד. וידבר אליהם דברי שלום במרמה, ויאמינו לו. וייפול על העיר פתאום ויך בה מכה רבה, ויאבד עם רב מישראל. וייקח את שלל העיר וישרפה באש ויהרוס את בתיה ואת חומותיה מסביב. וישבו את הנשים ואת הטף ואת הבהמה בזזו. ויבנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים בצורים, ותהי להם למצודה. וישכון שם גוי חוטא אנשי אוון ויתבצרו בה. ויצברו נשק ואוכל ובאוספם שלל ירושלים, שמו שם, ויהי למוקש גדול. ויהי למארב לבית המקדש ולשטן רע לישראל תמיד". הם השתלטו על ירושלים.
"וישפכו דם נקי מסביב למקדש ויטמאו את המקדש. וינוסו יושבי ירושלים בגללם, ותהי מושב זרים ותהי נוכרייה לזרעה ובניה עזבוה. בית המקדש הוּשָׁם כמדבר, חגיה נהפכו לאבל, שבתותיה לכלימה, כבודה לבוז. כרוב כבודה גדל קלונה וגודלה נהפך לאבל. ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד" – כולם יהיו תחת החינוך הממלכתי – "לעזוב כל איש את חוקותיו". מי שרוצה יוכל להיות – קינלי ידאג לו.
ההיסטוריה חוזרת, היא לא לא משתנה.
"ויקבלו כל העמים כדבר המלך. ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ. למנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים ולטמא מקדש וקדושים. לבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול. לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות.
"ככל הדברים האלה כתב למלכותו, ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר. ויתחברו אליהם רבים מן העם, כל עוזב את התורה, ויעשו רעות בארץ. וישימו את ישראל במחבואים בכל מנוסם".
אני חושב שההוראה לאופוזיציה לא לעזור לי, שאני אסתבך ולא אצליח לקרוא את הכול. זאת ההוראה. לא רוצה לסבך אותך, אבל זה בסדר.
לא, לא. הם נלחמו. חמישה אחים התחילו את המלחמה לבד מול מיליוני חיילים, התחילו לבד, חסרי סיכוי. בקרב הראשון יהודה נהרג.
עכשיו, ברגע של רצינות, הזכרתי קודם: בספר שמואל ובשופטים יש דבר מאוד מאוד מעניין. מלחמות אחת אחרי השנייה, מלחמה אחת, אותם חילות בצד השני – מלחמה אחת נלחמים עם 300 חיילים, מלחמה אחת עם 600 חיילים, המלחמה אחת עם אחד ומלחמה אחת עם 330,000 חיילים. אין קשר בין התוצאות של המלחמה לכמה לוחמים היו. אלו שאוהבים להזכיר את דוד המלך, אני רק אומר: זכרו שיש משהו מעל. יש משהו מעל.
לא, לא, לא יקרה, כי אין לי אישור מגפני לדבר על הנושא הזה, אבל אני אדבר איתך קודם כול כשאתה שואל על יהודה המכבי.
בהחלט שאין מחלוקת. בהחלט בנושא הזה אין מחלוקת.
תראה, אוהבים לדבר בהכרזה, מי שהיה מפסיק בין "ברוך שאמר" – בין "ישתבח" ל"יוצר", הוא לא יכול לצאת למלחמה, "האיש הירא ורך הלבב".
אני אומר: אנשים לא שמים לב. המקור של ההפרדה בבית הכנסת ובתפילה, מאיפה הוא? מאיפה המקור? למה מפרידים בתפילה?
מאיפה יודעים בתורה שבשעת התפילה צריכות להיות עזרת נשים ועזרת גברים? או שאישה צריכה להיות לבושה? מה המקור של זה, אתה יודע?
ממחנה צבאי. ממחנה צבאי. כתוב: "כי תצא למלחמה"; "והיה מחניך קדוש".
לומדים מזה – המחנה של המלחמה הוא קדוש. לומדים מזה שבתפילה ובזה – לומדים שצריך להיות מחנה קדוש. זה בא משם.
"ובחמישה עשר יום בכסליו בחמש וארבעים ומאה שנה בנו שיקוץ משומם על המזבח ובערי יהודה מסביב בנו במות. ובפתחי הבתים וברחובות זבחו. וספרי התורה אשר מצאו שרפו באש בקורעם. ובכל אשר ימצא בידי איש ספר ברית וכל אשר יחפוץ בתורה, דת המלך להמיתו. בתקפם עשו כן לישראל לנמצאים חודש בחודשו בערים. ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר הייתה על המזבח. ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי הפקודה. ויתלו את העוללים בצוואריהם ואת בני בתיהם ואת המלים אותם המיתו. ורבים בישראל היו אמיצים ויתחזקו לבלתי אכול טמא. ויבחרו למות לבלתי היטמא במאכלים ולבלתי חלל ברית קודש וימותו. ויהיה קצף גדול על ישראל מאוד". הייתה שעה קשה מאוד לעם ישראל.
עכשיו לשאלה שאתה שאלת, כמה לוחמים היו. "בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעים. ולו חמישה בנים יוחנן הנקרא גדי. שמעון הנקרא תרסי. יהודה הנקרא מקבי. אלעזר הנקרא חורן יונתן הנקרא חפושׂ. וירא את הנאצות אשר נעשו ביהודה ובירושלים ויאמר: אוי לי למה יולדתי לחזות בשוד עמי ושוד עיר הקודש ולשבת בה בהינתנה ביד אויבים, בית המקדש ביד נכרים. היה היכלה כבית איש נקלה. כל תפארת בשבי הובלו ילדיה הורגו ברחובותיה בחוריה בחרב אויב. אי זה עם לא ירש במלכותה ולא תפש משללה. כל הדרה לוקח תחת חפשיה הייתה שפחה. והנה קדשנו והדרנו ותפארתנו השם ויחללוה גויים – – – למה לנו עוד חיים. ויקרע מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שקים ויתאבלו מאוד: ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח".
עוד דבר, שים לב, הוא הצטער מאוד על מה שקורה בירושלים, אבל הוא לא התחיל במלחמה. מתי הוא התחיל במלחמה? "ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח" – הם הגיעו אליו הביתה. "ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך וידברו אל מתתיהו לאמור: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים. עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות". אתה יכול לעשות שלום, אתה רק צריך להקריב משהו והסיפור נגמר.
"ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול", אם כל העמים אשר בבית המלך שומעים "לו יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו. ואני ובניי ואחיי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין ואו שמאל. וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה" – אותו מתייוון – "במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה". הוא הרג את המתייוון. "ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי. וינס הוא ובניו אל ההרים ויעזבו כל אשר היה להם בעיר". הם ברחו, כפי שאמרנו. אמרתי קודם לעודד, הם היו משפחה אחת, אולי קצת אחים, ועם זה הם היו צריכים להתמודד.
"אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם. הם ובניהם ונשיהם ומקניהם כי רבו הרעות עליהם. ויגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו". אנחנו נותנים לכם אפשרות להיכנע, לעשות כדבר המלך. בסך הכול להקריב חזיר על המזבח, ביג דיל. יש את זה היום, לצערי הרב, יש היום בארץ מקומות כאלה. תנו לנו לעשות את זה, מה הבעיה?
דרך אגב, סתם מעניין אותי, במקומות שמגדלים חזירים בארץ חוגגים את חג החנוכה? מה לדעתך קורה, אדוני היושב-ראש?
האמת שאני לא יודע. האמת היא שאני לא בטוח שאחרי שאני אקרא את זה אני אדע.
"אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם, הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם. ויגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום, ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם: רב לכם צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת, וימהרו לעשות איתם מלחמה. ולא ענו להם ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, באומרם: נמות כולנו בתמנו", אפילו לא נלחמו, קודם הוא שאל, הם לא נלחמו, אמרו: נמות, "עדים לנו השמיים והארץ כי בלא משפט תספנו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם. וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו עתה, מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נילחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים". הם החליטו שהם כן יתקוממו וינהלו מלחמה.
"אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה. וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם ויהיו להם למשען. ויערכו חיל ויכו את הרשעים בקצפם ואת האנשים הפושעים בחמתם והשרידים נסו אל הגויים להינצל". הסיטואציה מתחילה להתהפך. "ויסב מתתיהו" – אנחנו מכירים את זה פה, הסיטואציה מתהפכת. אנחנו חוטפים מחיזבאללה ומלבנון והסיטואציה מתהפכת.
דרך אגב, אתה יודע, כבר אמרתי את זה קודם, אנטיוכוס היה באותו האזור של לבנון. לא בדרום לבנון, בצפון לבנון, אבל באותו אזור. "ויסב מתתיהו ואוהביו ויהרסו את הבמות. וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחזקה. וירדפו את בני זדון ויצלח הדבר בידם. ויגאלו את התורה מיד הגויים ומיד המלך ולא הניחו קרן לרשע. ויקרבו ימי מתתיהו למות ויאמר לבניו: עתה גבר זדון ותוכחה ויום מהפכה וחרון אף. ועתה בנים קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותיכם. זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותיהם, ונחלתם כבוד גדול ושם עולם. אברהם הלוא בניסיון נמצא נאמן ותחשב לו לצדקה. יוסף בעת מצוקתו שמר מצווה" – הוא יכול היה להגיד: איפה הקדוש ברוך הוא? איפה אלוקים, שהבטיח לי להיות מלך? אני נמצא פה עבד בבית, במצרים, נמצא פה בבית האסורים, נמצא פה רחוק, גמרו אותי – ועמד בניסיון.
"מצוקתו שמר מצווה והיה אדון למצרים. פנחס אבינו בקנאותו קנאה קיבל ברית כהונת עולם. יהושע במלאותו דבר השם היה שופט בישראל" – במרגלים, שהוא לא נכנע לצעקות של התקשורת ושל המון העם ושל ערוץ 12 וערוץ 13 וערוץ 15 ו-14 ו-11, כבר לא זוכר את כל המספרים שלהם. יש להם מלא ערוצים וכל אחד בעניינו הוא. דווקא ערוץ 14, אומרים שהוא כן טוב.
בקיצור, אבל יהושע לא נכנע. כולם צועקים לו: אין אפשרות, זה לא ילך. אם תיכנסו – מי עמד וצעק: לא להיכנס לרפיח, לא להיכנס לבוץ הלבנוני, לא להיכנס לעזה, לא להיכנס לפה, להיזהר מאלה, ואנחנו לא נצא משם, ואיך נסתבך ולא נצא. אבל יהושע אמר: "עלה נעלה וירשנו אתה" – כלב אמר. שווה להיות כלב – "כלב בהעידו בקהל קיבל ארץ נחלה. דוד בחסדו נחל כיסא מלכות עולם. אליהו בקנאותו קנאת התורה" – גם כן, זה לא היה פופולרי, כולם היו נגדו, הוא "עלה לשמיים. חנניה מישאל ועזריה הבוטחים ניצלו משלהבת. דניאל בטובו ניצל מפי אריות. וכן בינו דור ודור כי כל המקווים לו לא ייכשלו". אנחנו צריכים לשנן את זה לעצמנו כל הזמן – "כל המקווים לו לא ייכשלו". "ומדברי אדם רשע אל תראו כי כבודו לדומן ורימה. היום יגבה ומחר לא יימצא כי ישוב לעפרו ועשתונותיו יאבדו".
אומר מתתיהו לבנים שלו צוואה: "חזקו בניי והתאוששו בתורה כי בה תיכבדו. והינה שמעון אחיכם ידעתי כי איש עצה אליו תשמעון כל הימים הוא יהיה לכם כאב. ויהודה המקבי גיבור חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם שר צבא ונלחם מלחמת העם. ואתם תאספו אליכם כל שומרי מצווה ונקמו נקמת עמכם". המדרש הזה מספר שיהודה כן זכה להיות בפטירתו של אבא שלו, והוא לא נהרג בקרב הראשון כמו שראינו במדרש הקודם.
"השיבו גמול לגויים והחזיקו במצוות התורה. ויברך אותם וייאסף אל אבותיו. וימות בשש וארבעים ומאה שנה וייקבר בקברי אבותיו במודיעים, ויבכו אותו כל בני ישראל בכי גדול. ויקום תחתיו יהודה בנו, הנקרא מקבי" – פה זה "מכבי" בכ"ף. לכן גם המגילה הזאת זה לא "מכבי", מה שאנחנו קוראים בראשי תיבות, זה מכבי בכ"ף, שזה היה הכינוי – – –
לא ראשי התיבות. ולכן הם קוראים להם "מקבים", כי הכינוי הלועזי של יהודה – – –
זאת ההתחלה, כבר ראינו – מגילת המקבים. למגילה הזאת גם קוראים "מגילת מקבים", בקו"ף.
"ויעזרו לו כל אחיו וכל אשר דבקו באביו ויילחמו מלחמת ישראל בשמחה. וירב כבוד לעמו וילבש שריון כגיבור ויחגור כלי מלחמתו, ויערוך מלחמות ויגן על המחנה בחרב. וידמה לאריה במעשיו וככפיר שואג לטרף". אותו יהודה הגיבור – "וירדוף הפושעים ויחפשם והמרגיזים את עמו ביער. וייכנעו הפושעים מפחדו וכל עושי רשע זעו ותצלח תשועה בידו. וימרר מלכים רבים וישמח את יעקב במעשיו ועד עולם זכרו לברכה. ויעבור בהרי יהודה ויאבד רשעים ממנה וישב חרון בישראל. וייקרא שמו עד אפסי ארץ ויאסוף את העובדים. ויאסוף אפוליונוס גויים ומשומרון חיל גדול ולהילחם עם ישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו, ויך אותו וימיתהו וייפלו חללים רבים והנשארים נסו. וייקחו את שללם ואת חרב אפוליונוס לקח יהודה ויהי נלחם בה כל הימים. וישמע סרון שר צבא ארם כי אסף יהודה אספה וקהל נאמנים איתו יוצאים למלחמה, ויאמר: אעשה לי שם ונכבדתי במלכות ונלחמתי את יהודה ואת אשר עימו ועם הבוזים את דבר המלך. ויוסף לעלות ויעל איתו מחנה חטאים כבד לעזור לו לעשות נקמה בישראל".
עוד פעם הוא מגיע עם מלא מתייוונים. "ויגיע למעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במתי מעט" – יש מלא מתייוונים שנמצאים במחנה היווני, והוא יוצא עם כמה אנשים בודדים. "כראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפנו לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי הוסגרו רבים בידי מעטים ואין מצור לפני שמיים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמיים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותנו ועל תורתנו. והוא ייגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כילה לדבר נפל עליהם פתאום ויינגף סירון ומחנהו לפניו. וירדפום במורד בית חורון עד הבקעה וייפלו מהם כשמונה מאות איש והנשארים ברחו לארץ פלישתים. ויחל פחד יהודה ואחיו והאימה נפלה על הגויים אשר מסביבותיהם. וייגע עד המלך שמו ועל מלחמות יהודה היה מספר כל עם".
אז עכשיו הוא ניצח את אפוליונוס, שברח עכשיו לפלישתים.
ואלה, כל הזמן בורחים שם לעזה. אני לא מבין מה הולך שם. זה פשוט לא ייאמן, ההיסטוריה נשארת אותו דבר. כל היום בורחים לפלישתים.
בנביא כתוב: אשדוד, קריית גת – כל הקו הזה – עקרון – –
– – עקרון אנחנו לא יודעים, אבל אשדוד של היום אתה מכיר. הכי קרוב תמיד היה בית שמש, שם היה המקום הראשון. כשהחזירו את ארון האלוקים בספר שמואל החזירו אותו לבית שמש. פרעה רצה לתת נדוניה לשלמה המלך – מה הוא נתן לו? את גזר.
אותו קו. הקו של אשדוד–קריית גת – באמצע הקו יש גזר, והוא נתן את זה לשלמה המלך.
בקיצור, אנטיוכוס מתעורר עכשיו, והוא מבין שיש לו פה סיפור עם מרד של משפחה נודניקית כזאת ממודיעין. היא הולכת להיות לו כאב ראש והוא יצטרך להתמודד איתה. בלי נדר, מה שהבאת על הסופגניות, אנחנו נגיע לזה. יש לנו עוד הרבה זמן, אנחנו נגיע לזה.
"וכשמוע אנטיוכוס את הדברים האלה חרה אפו, וישלח ויאסוף כל חיל מלכותו מחנה כבד מאוד. ויפתח את גנזיו וייתן משכורת לחילו לשנה ויצו עליהם להיות נכונים לכל צורך. וירא כי יאפס הכסף מן האוצרות ומיסי הארץ מעטים מפני המחלוקת והמכה שהביא בארץ בבקשו להסיר את החוגים אשר היו למן יהיה הראשונים. ויירא כי לא יהיה פעם בפעם להוצאות והמתנות אשר הוציא לפניהם ביד רחבה לפזר מן המלכים הראשונים" – הוא צריך לשכור עוד צבאות ועוד בני ברית, כמו אולי להביא עוד איזה צפון קוריאה שתעזור לו, להביא בעלי ברית שיעזרו לו. "וידכא רוחו מאוד וייוועץ ללכת לפרס ולקחת מיסי הארצות לאסוף כסף רב. ויישאר את לוסיאס אדם נכבד מזרע המלוכה על ענייני מלך מנהר פרת ועד גבול מצרים. ולגדל את אנטיוכוס בנו עד שובו. וימסור לו" – בשביל לשמור על חבל הארץ הזאת, כשאתה יודע שבסופו של דבר – הינה, נכנס השר עמיחי אליהו, והוא יודע שזאת הארץ המובטחת לנו, מנחל פרת ועד נחל מצרים. אם עושים את החשבון בספר יחזקאל, זה כל האזור הזה מלבנון למעלה אחרי אנטיוכיה עד נחל מצרים.
"וימסור לו חצי צבא ואת הפילים ויצווהו על אשר חפץ ועל יושבי יהודה וירושלים, לשלוח אליהם חיל לשרש ולהשמיד עוז ישראל ושארית ירושלים ולמחות את זכרם מן המקום". הוא הולך לטפל בבעיות המלוכה שיש לו מול פרס, שהייתה הממלכה הקודמת, וההוא – שיטפל בנודניקים האלה בירושלים – "ולהושיב בני נכר בכל גבולם ולחלק בגורל את ארצם. והמלך לקח את חצי הצבא הנשאר וייסע מאנטיוכיה עיר מלכותו בשנת שבע וארבעים ומאה ויעבור את נהר פרת ויעבור את הארצות העליונות. ויבחר את לסיאס את תלמי בן דורומינס ואת ניקנור ואת גרגיאס אנשי חיל מאוהבי המלך. וישלח איתם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים ללכת לארץ יהודה ולהשמיד כדבר המלך".
תקשיבו למספרים. זאת הקבוצה הראשונה. "וייסעו עם כלי חילם ויבואו ויחנו מול עמאוס בארץ המישור. וישמעו סוחרי ארץ את שמעם וייקחו כסף וזהב רב מאוד וכבלים ויבואו אל המחנה לקחת את בני ישראל לעבדים" – הם כבר מכינים כסף, בואו נקנה אותם. 40,000 חיילים מגיעים לכבוש משפחה. מה זה בשביל לכבוש משפחה, 40,000? ברור שהם עכשיו ייקחו את כל עם ישראל לעבדים. "ויחברו אליהם חיל ארם וארץ הפלישתים" – חוץ מהחיילים האלה יש להם עוד שני חילות שמצטרפים אליהם למלחמה. "וירא יהודה ואחיו כי רבו הרעות והצבא חונה בגבולם, וידעו דברי המלך" – הם ידעו מה פקודת המלחמה של המלך – "אשר ציווה לעשות לעם להשחית ולהשמיד. ויאמרו איש אל רעהו: נקים הריסות עמנו ונלחמנו בעד עמנו והמקדש. ותיקהל העדה להיות נכונים למלחמה ולהתפלל ולבקש חסד ורחמים. וירושלים שממה כמדבר הייתה לא היה בא ויוצא מבניה, והמקדש מרמס, ובני נכר במצודה משכן לגויים ותיאסף שמחה מיעקב" – לשון שנעלמה השמחה – "וישבות חליל וכינור. ויאספו ויבואו למצפה מול ירושלים כי מקום תפילה היה במצפה לפנים בישראל. ויצומו ביום ההוא וילבשו שק ואפר על ראשיהם ויקרעו בגדיהם. ויפרשו את ספר התורה מן הספרים אשר ביקשו הגויים לחוק עליהם את צלמי אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה – –"
שלום, כבוד השר. "– – ואת הביכורים ואת המעשרות ויעמידו את הנזירים אשר מילאו את הימים. ויקראו בקול אל השמיים לאמור מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם. ומקדשך נרמס ונטמא וכוהניך באבל ובשפל. והינה גויים נאספו עלינו להשמידנו, אתה ידעת אשר יחשבו עלינו. איך נוכל לעמוד בפניהם אם לא אתה תושיע לנו. ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול" – ככל שהמצב היה יותר מציק ויותר מפחיד ויותר פנו לקדוש ברוך הוא, יותר הייתה להם סייעתא דשמיא.
"ואחרי כן הקים יהודה ראשי העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ויאמר לבוני בתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו" – אני מזכיר לך מה זה "רך הלבב", שהיו מדברים בין "ישתבח" ל"יוצר", שלח אותם הביתה – "על פי התורה. וייסע המחנה ויחנו מדרום לעמאוס. ויאמר יהודה: התאזרו והיו לבני חיל והיו נכונים לבוקר להילחם בגויים אשר נאספו עלינו להשמידנו ואת מקדשנו. כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברעות עמנו ומקדשנו. וכאשר יהיה הרצון בשמיים כן יעשה". זאת אומרת, הם לא אמרו: בטוח תהיה לנו עזרה. אנחנו מוכנים להתמסר כי אנחנו לא מוכנים לראות את חילול השם הזה, איך שנראה בית אלוקינו, איך שנראית עיר מקדשנו, איך שנראית השבת. אנחנו את זה לא מוכנים לראות יותר.
אחרי כן "וייקח גרגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים בחור וייסע המחנה לילה, לנפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום, ובני המצודה היו לו למורי דרך. וישמע יהודה וייסע הוא והגיבורים להכות את חיל המלך אשר בעמאוס. עד החיל מפוזרים היו מחוץ למחנה. ויבוא גרגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא איש, ויחפש אותם בהרים כי אמר נסים הם ממנו. וכאור הבוקר נראה יהודה בשפלה בשלושת אלפי איש אך מגינים וחרבות לא היו להם כאשר חפצו. ויראו מחנה הגויים חזק ומבוצר ופרשים סובבים אותו והם מלומדי מלחמה". אמרנו, היו 40,000, היו ארם ופלישתים שבאו לעזור להם, היה את כל הדבר הזה, והם 3,000 איש. אין אפילו מספיק ציוד, אין מגינים וחרבות.
"ויאמר יהודה לאנשים אשר איתו: אל תיראו מהמונם ומעברתם אל פחדו. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמיים אם יחפץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל. ויישאו הנוכרים את עיניהם ויראו אותם באים מנגד. ויצאו מן המחנה למלחמה ויתקעו אשר עם יהודה. ויתגרו ויגפו את הגויים וינוסו אל הבקעה. והמאסף כולו נפל בחרב וירדפו אחריהם עד גזר" – אותו גזר שהזכרנו קודם – "ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה ויפלו מהם כשלושת אלפים איש. וישב יהודה והחיל מרדוף אחריהם. ויאמר לעם: אל תחמדו את השלל, כי מלחמה נגדנו. וגרגיאס והחיל בהר קרוב לנו ואתה עמדו בפני אויבינו והילחמו אותם ואחרי כן תיקחו שלל קוממיות" – תישארו ממוקדים במלחמה, עזבו כרגע את השלל, זה לא הזמן. הם הולכים להתארגנות, הם חוזרים להתארגנות וחוזרים אלינו למערכה.
"עד יהודה מדבר אלה וירא חלק נשקף מן ההר. וירא כי ניגפו ושורפים את המחנה כי העשן הנראה גילה את אשר נהיה. וכאשר ראו את אלה וייבהלו מאוד. וכאשר ראו את מחנה יהודה בעמק נכון לקרב, ויברחו כולם אל ארץ פלישתים." ואז אמר יהודה: אם זה המצב, שהם בורחים, הם רק ראו את העשן ונבהלו מהסיטואציה, אז "ויהודה שב לבוז את המחנה וייקח זהב רב וכסף ותכלת וארגמן-ים ורכוש גדול. ובשובם שרו והללו לשמיים 'כי טוב כי לעולם חסדו'. ותהי תשועה גדולה בישראל ביום ההוא. ואשר נמלטו מן הנוכרים ויבואו ויגידו ללוסיאס את כל הקורות. וכשומעו נבהל מאוד וייחר לו כי לא היה כחפצו לישראל ולא נעשה אשר ציווה לו המלך" – הוא בעצם נכשל במלחמה שהמלך ציווה אותו. חמינאי ציווה את נאסראללה לעשות משהו והוא לא הצליח, ציווה את סנוואר לעשות משהו והוא לא הצליח, זה התפקשש לו, זה לא עובד, הוא לא עמד במשימה. הפרוקסי לא עמד במשימה.
הם החליטו להוריד דוברים בשביל להביך מישהו, אז – – –
יש לנו מגילת המקבים, יש לנו פה ספר תנ"ך, הכול בסדר, הכול ברוגע, הכול באיזי.
ראש הממשלה, שיהיה בריא, שהם מאוד מאוד לא אוהבים, וכנראה זו סיבה לאהוב אותו – איך הוא היה קורא להם? "חמוצים". חמוצים. הכול מזכיר להם – – –
את הלכת למקום אחר. אני אדבר על משהו – – –
טלי, אני מדבר על משהו אחר. בואי נתרומם טיפה, בואי נתרומם טיפה מהקטנוניות הזאת. ואני בכוונה מצטט אותו – שיהיה בריא – את ראש הממשלה – – –
תקשיבי, טלי, תקשיבי רגע. אני זוכר, בימי הרפורמה של יריב ושמחה, ישבו איתי אנשים מהמחנה הבלוף הזה – ואני בכוונה אומר "מחנה בלוף", כי זה מחנה בלוף, הכול בלוף שם, אין שם שום דבר אמיתי – והסבירו לי שהדבר הכי מסוכן זה כי מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל החיזבאללה; מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל החמאס; מדינת ישראל הולכת להתמוטט בגלל מה שקורה בסוריה; מדינת ישראל הולך להתמוטט בגלל העוצמה האיראנית, ויש לנו זה, והמדינה פשוט. אנחנו נמצאים שנה אחר כך – עזבו, אל תודו לביבי, אל תודו לשר הביטחון, אבל תודו שאנחנו בסיטואציה אחרת. החמוצים האלה מפטירין כדאשתקד. תגידו תודה על המציאות הזו.
צריכים לדעת להודות, כן, לקדוש ברוך הוא – –
– – ולממשלה, שעומדת בנחישות, בגאווה יהודית, בלי להתבלבל, ואומרת: כן – – –
ואת הדבר הזה – והחמוצים, איך אמרת? זו הנחה, את צודקת. איך אומרים? אחרי זה – הם יכולים להגיד הכול, אבל אנחנו צריכים לדבר יותר יפה, אז נקרא להם רק "חמוצים".
והינה, אנחנו פה, עם כל המתייוונים שעשו את אותו הדבר, אותו דבר באותה מציאות.
מה צריך להיות כתוב בשלטים האלה? תזכירי לי, מה האיראנים רוצים?
תגיד לי, אתה ניהלת מערכות בחירות. אם היית מקבל מימון זר לשלטים של הליכוד, זה היה עוזר לנו קצת, אה? פחות חובות. עכשיו אתה מבין למה הליכוד עם כל כך הרבה חובות מהבחירות? ללא מימון איראני לתעמולה. להם יש מימון איראני, מימון איראני יש.
אני כבר שעתיים קורא את המגילה הזאת, את מגילות המקבים. הכול בנוי על משת"פים שבאו מפה ואמרו: אין מה לעשות, בואו נסתדר איתם, בוא נגמור את זה בסדר, בוא נגמור. הצטרפו אליהם, ומזה נולדו כל הבעיות. פשוט מדהים. טוב, נמשיך הלאה.
"מקץ שנה" – הלך להתארגנות הלוסיאס הזה, שהסתבך, ולא הביא את הסחורה למלך יוון, לא הצליח. 3,000 איש ניצחו את ה-40,000, פלוס כל העמים שבאו לעזור לו. "מקץ שנה אסף לגדודים שישים אלף", הוא בא עכשיו עם כוח יותר גדול, "וחמשת אלפים פרשים להילחם אותם. ויבואו ליהודה ויחנו בבית צור ויפגשם יהודה בעשרת אלפים איש". גם יהודה השתדרג, הגיע עם 10,000. "וירא את המחנה הכבד ויתפלל ויאמר" – הוא הבין לבד, אני עם 10,000, הם עם 60,000 פלוס עמים שעוזרים להם, איך אני אוכל להתמודד? "ברוך אתה מושיע ישראל המשבית עברת הגיבור ביד דוד עבדך והמוסר מחנה פלישתים ביד יהונתן בן שאול ונושא כליו". הזכרנו את יהונתן, שהלך עם נושא הכלים שלו, הוא היה – בחרב – היחידי, כי פלישתים לא נתנו לאף מסגר וחרש להסתובב בארץ, לפתוח מפעל.
שלא יהיו חרבות, לא היו מחרשות. מחרשות לא יכולת להביא בגלל שלא היה את כל זה. שלא יהיו חרבות, אפילו מחרשה. אם היית צריך לתקן, היית צריך להיכנס לכפרים הפלסטיניים לתקן את המחרשה. "סגר נא את המחנה הזה ביד עמך ישראל ויבושו בחילם ובסוסיהם. תן להם מורך ושבור אומץ חוזקם ורעדו בשברם. הפילם בחרב אוהביך ויהללוך כל יודע שמך בתודה. ויתגרו ויפלו ממחנה לוסיאס כחמשת אלפים איש וייפלו לפניהם" – על המכה הראשונה, 5,000 הרוגים, איך קוראים לדבר הזה היום? בלתי מעורבים. "וכראות לוסיאס את המכה אשר הייתה בצבאו ואת האומץ אשר היה ליהודה וכי נכונים הם אם לחיות אם למות בגבורה" – הבין שהסיפור יותר מורכב, חזר לאנטיוכיה – "וייסע לאנטיוכיה וירב לאסוף חיל שכירים לעלות עוד הפעם ליהודה. ויהודה אמר לאחיו: הנה ניגפו אויבנו נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. וייקהל כל המחנה ויעלו הר ציון. ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים ובחצרות גדלים סבכים כמו ביער או כמו באחד ההרים והלשכות שוממות. ויקרעו את בגדיהם ויבכו בכי גדול ויעלו עפר על ראשיהם. וייפלו על פניהם ארצה ויתקעו בחצוצרות התרועה ויצעקו אל השמיים. אז אמר יהודה לאנשים להילחם את אשר במצודה עד אשר יטהר את המקדש. ויבחר כוהנים תמימים חפצי תורה. ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא. וייוועצו על מזבח העולה המחולל מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה טובה לנתוץ אותו לבלתי היות להם למוקש כי הגויים טימאוהו, וייתצו את המזבח. ויניחו את האבנים על הר הבית במקום מיוחד עד בוא נביא להורות עליהן" – מה עושים – "וייקחו אבנים שלמות על פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון".
אתה זוכר בטח, כמי שניהל את שפ"ע בירושלים, שמצאו את המקום הזה שמשם חפרו את האבנים שלמות, ברמת שלמה, בבית הספר של חב"ד, נכון?
ברמת שלמה, יש שם המקום שאתה רואה את המחצבה – – –
עכשיו, לא בניית בית המקדש, בנו עכשיו בשביל לבנות את המזבח מחדש, מה שהיוונים טימאו.
אתה רואה את המחצבה שממנה חצבו את האבנים הגדולות האלה שהביאו לבית המקדש.
כן, ברמת שלמה. דודי היה אז אחראי לשפ"ע.
מה עשו, עיריית ירושלים, כבישים בירושלים. דודי, במסירות נפש, באמת במסירות נפש – אני לא יודע אם מותר להזכיר פה, שלא יהיו בעיות פוליטיות, נגד הממונים עליו.
היה צריך מסירות נפש כפשוטו – –
– – לעקוף את הממונים עליו, לדאוג שזה ייבנה.
שלא נסבך פה את העניין, נשאיר את זה ככה. היינו באותו מצב. גם אני הייתי צריך נגד הממונים עליי לעשות חלק מהעניין.
אז הוא בא ואומר לו – "ויבנו מזבח חדש כראשון. ויבנו את המקדש ואת פנים הבית ואת החצרות קידשו. ויעשו כלי קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל. ויקטירו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל. וישימו על השולחן לחם וייתנו את הפרוכות ויכלו את כל המעשים אשר עשו. וישכימו בבוקר בחמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא חודש כסליו, בשנת שמונה וארבעים ומאה שנה" – שמונה וארבעים ומאה שנה, השאלה, למתי זה? לפי החשבון, דיברנו קודם, אנחנו נמצאים ב-213 מבית המקדש, אז שמונה וארבעים, עוד מעט נראה באיזה שנה זה. "ויקריבו קורבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעת וביום אשר טימאוהו הגויים, בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים. וייפלו כל העם על פניהם ויתפללו ויברכו לשמיים אשר הצליח להם. ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה". הינה עוד תשובה. שאל רון כץ קודם: למה אנחנו עושים שמונה ימים? אתה זוכר, הוא שאל שאלה: למה אנחנו עושים שמונה ימים?
אז גם פה, בחנוכת המזבח הם חגגו שמונה ימים.
"ויקריבו זבח שלמים ותודה. ויפארו את פני ההיכל בעטרות זהב ובמשבצות ויחנכו את השערים והלשכות ויעשו להם דלתות ותהי שמחה גדולה בעם מאוד ותסר חרפת גויים. ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה, ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל. ויבנו בעת ההיא את הר ציון מסביב חומה גבוהה ומגדלים חזקים, בל יבואו הגויים וירמסום כאשר עשו בראשונה. וישם שם חיל לשומרו ויבצר לשמור אותו את בית צור להיות לעם מבצר בפני אדום". למה הוא מזכיר פה את אדום אף שאנחנו ביוון? אמרנו שהיה שם משהו מעורב, אבל הוא מזכיר את אדום ולא את יוון, בארבע החיות. אנחנו עדיין בחיה השלישית, ביוון, עוד לא הגענו לאדום, אבל הוא מזכיר פה את אדום, כנראה גם צופה פני העתיד, שנדע איך להתמודד מול האדומים כשהם יגיעו – תקשיב, מצוין, יהיה מבחן אחר כך.
"ויהי כשמע הגויים מסביב" – מגילת המקבים, אנחנו בפרק ה', על הנס. אז התחדש לנו חידוש. שאל פה קודם רון כץ: למה עושים שמונה? השאלה שנשאלת תמיד. פה כתוב דבר מעניין. עשו שמונת ימי חנוכת המזבח בכל מקרה אז, הם קבעו לשמונת ימי חנוכה האלה. ברגע שקבעו על הנר, זה חלק מהעניין, אבל קבעו שמונה ימים כי אז עשו שמונה ימים חגיגה, ואת החגיגה הזאת הם אמרו שייקרא – קבעו את זה אז בכל שנה ושנה.
"ויהי כשמוע הגויים מסביב כי נבנה המזבח וחודש המקדש כבראשונה, ויקצפו מאוד". האו"ם התכנס, יחד עם מזכיר האו"ם, והם אמרו: מה זה הדבר הזה? היהודים מתחילים לחגוג להם, הם מחזירים את בית המקדש שלהם, לא מתאים לנו. "וייוועצו להכחיד זרע יעקב אשר בקרבם ויחלו להמית בעם ולהשמיד. וילחם יהודה בבני עשיו באדום" – הינה, אמרנו, אדום כבר גם מתחיל עכשיו – "את עקרבה כי צררו את ישראל, ויך אותם מכה גדולה ויכניעם וייקח את שללם. ויזכור את רעות בני בעון אשר היו לעם לפח ולמוקש באורבם להם על הדרכים. ויסגרו על ידו במגדלים ויחון עליהם ויחרימם וישרוף את מגדליה באש עם כל אשר בהם. ויעבור אל בני עמון וימצא יד חזקה ועם רב וטימותאוס ממנהיגם. ויערוך אתם מלחמות רבות". אז הם ממשיכים במלחמות, יהודה ממשיך להילחם – הוא נלחם בעשו, הוא נלחם בעמון. "ויינגפו לפניו ויכם. וייקח את יעזר ואת בנותיה וישב ליהודה.
"וייאספו הגויים אשר בגלעד על ישראל אשר בגבולם להכחידם ויברחו לרתימה המבצר. וישלחו מכתבים אל יהודה ואחיו לאמור: נאספו עלינו הגויים מסביבנו להכחידנו". אנשי העיר נסגרו בעיירה שלהם והם מפחדים. כל האומות, כל הגויים, מתאספים מסביבם להילחם. אני מזכיר, אנחנו נמצאים כבר אחרי שניצחו את יוון, אחרי שחזרו לבית המקדש, אחרי שחנכו שמונה ימים את בית המקדש.
אתה רואה, כמו היום. האו"ם מתכנס, אומות העולם מתכנסות, הן אומרות: מה זה הדבר הזה? ומתחילים לבוא מהצד הדרומי ומתחילים לבוא מהצד המזרחי, מעמאן, מלמטה, מעקבה, קצת סעודים. מתחילים לבוא למלחמה. אז הם שולחים ליהודה ואומרים לו: תקשיב, הם נאספו עלינו. "והם מתכוננים לבוא ולקחת את המבצר אשר נמלטנו שמה וטימותאוס" – המלך של בני עמון –
"מוליך את מחניהם. ועתה בואה להצילנו מידם כי נפלו ממנו רבים. וכל אחינו הנמצאים בארץ טוב הומתו, וישבו את נשיהם ואת טפם ואת הרכוש וימיתו שם כאלף איש". הם כבר הצליחו.
"עוד המכתבים נקראים, והינה שליחים אחרים באו מן הגליל", צפונה, "קרועי בגדים מבשרים כדברים האלה. לאמור: נאספו עליהם מעכו ומצור ומצידון וכל הגליל הגויים לכלותנו". מזכיר משהו? "וכשמוע יהודה והעם את הדברים האלה נאסף קהל גדול להיוועץ מה יעשו לאחיהם לאשר במצוקה ולנלחמים עליהם. ויאמר יהודה לשמעון אחיו: בחר לך אנשים והלכת וגאלת את אחיך אשר בגליל, ואני ויונתן אחי נלך אל הגלעד. וישאר את יוסף בן זכריה ועזריה מנהיגי העם עם שארית החיל ביהודה למשמר. ויצו להם לאמור: עמדו בראש העם הזה ואל תתגרו מלחמה עם הגויים עד שובנו". מזכיר לך משהו? לפני חצי שנה: נגמור טורקי-טורקי, תן לנו לסיים בעזה – ניכנס בלבנון. כולם צעקו: מה? תיכנסו הרגע, מחר, אתמול. לא, טורקי-טורקי, נעשה את מה שצריך, נתחיל שם ונעבור אחד-אחד. אז אל תתגרו, תנסו לשמור על קור רוח, תגנו, תעשו הגנה, אבל אל תתקפו עוד.
"ויאמר יהודה לשמעון אחיו: בחר לך אנשים והלכת וגאלת את אחיך אשר בגליל, ואני ויונתן אחי נלך אל הגלעד. וישאר את יוסף בן זכריה ועזריה מנהיגי העם עם שארית החיל ביהודה למשמר. ויצו להם לאמור: עמדו בראש העם הזה ואל תתגרו מלחמה עם הגויים עד שובנו. ויחולקו לשמעון שלושת אלפים איש ללכת לגליל וליהודה שמונת אלפים לגלעד" – תקשיבו למספרים. "וילך שמעון לגליל ויתגר מלחמות רבות עם הגויים וייחתו הגויים מפניו. וירדפם עד שערי עכו וייפלו מן הגויים כשלושת אלפים איש וייקח את שללם. וייקח את אשר מן הגליל ובארבה עם הנשים ועם הטף וכל אשר היה להם ויולך אל יהודה בשמחה רבה. ויהודה המקבים ויהונתן אחיו עברו את הירדן", כי הם נלחמים בגבול המזרחי, "וילכו דרך שלושת ימים במדבר. ויפגשו את בני נביות ויפגשום בשלום ויספרו להם את כל הקורות לאחיהם בגלעד, וכי רבים מהם סגורים אל בצרה ובצר באלים כספן במקדה וקרנים כל הערים האלה בצורות וגדולות" – הן היו ערים עם חומה – "ובשאר ערי הגלעד הם סגורים, ולמחר יתפארו לחנות על המבצרים וללכוד ולהכחיד כולם ביום אחד". הגויים, מבחינתם, יכולים ביום אחד להכחיד את כל הדבר הזה.
"וישוב יהודה ומחנהו דרך המדבר לבצרה פתאום וילכוד את העיר ויהרוג כל זכר לפי חרב וייקח את כל שללם וישרפה באש. וייסע משם לילה וילך עד למבצר. ויהי בבוקר, ויישאו את עיניהם והינה עם רב אשר לא היה לו מספר נושאים סולמות ומכונות ללכוד את המבצר, ויילחמו אותם. וירא יהודה כי החלה המלחמה וזעת העיר עלתה עד השמיים ותרועה וצעקה גדולה. ויאמר לאנשי החיל: הילחמו היום בעד אחינו". התפצלו לשלוש קבוצות. "ויצא בשלושה ראשית מאחוריהם ויתקעו בחצוצרות ויצעקו בתפילה. וידע מחנה טימותאוס כי הוא מקבי, וינוסו מפניו, ויכם מכה רבה, ויפלו מהם ביום ההוא כשמונת אלפי איש". אני מזכיר שכמות החיילים שהייתה הייתה בסך הכול 8,000. "ויט למצפה ויילחם אותה וילכדה ויהרוג כל זכורה וייקח את שללה וישרפה באש. ומשם נסע וייקח את כספן מקדה ובצר ושאר ערי גלעד. אחר הדברים האלה אסף טימותיאוס" – הוא לא התייאש – "מחנה אחר ויחן לפני רפון מעבר לנחל. וישלח יהודה לרגל את המחנה ויגידו לו לאמור: נאספו אליהם כל הגויים מסביבותיכם חיל רב מאוד. וערביים שכר לעזור להם חונים בעבר הנחל נכונים לבוא עליך למלחמה, וילך יהודה לקראתם" – בלי להיבהל, הלך קדימה, הלך אליהם למלחמה.
"ויאמר טימותאוס לשרי חילו בקרוב יהודה ומחנהו אל נחל המים: אם יבוא אלינו בראשונה, לא נוכל לעמוד נגדו כי יכול יוכל לנו. ואם יירא ויחנה בעבר הנחל, נעבור אליו ונוכל לו. וכאשר קרב יהודה אל נחל המים העמיד את שוטרי העם על הנחל ויצו להם לאמור: אל תיתנו לכל איש לחנות כי אם יבואו כולם למלחמה". אין נסיגה עכשיו, עכשיו כולם מתקדמים קדימה. כמו שכתוב בספר דברים, אמרנו קודם: אחרי ששלחו הביתה את אלה שמדברים בין "ישתבח" ל"יוצר", את אלה שהם ה"ירא ורך הלבב", את "ארש אישה ולא לקחה", "בנה בית" – את כל אלה שלחו הביתה. אחרי שסיימו את כל אלה, עכשיו השוטרים עומדים מאחור, בדיוק כמו שכתוב, ולא נותנים לאף אחד לסגת. כי תחילת נפילה ניסה.
"ויעבור אליהם בראשונה" – הוא הולך לקרב ראשון – "וכל העם אחריו, ויינגפו מפניהם הגויים וישליכו את נשקם וינוסו להיכל בקרניים. וילכדו את העיר, ואת ההיכל שרפו באש עם כל אשר בו, וַתֵהָפֵך קרניים ולא יכלו עוד לעמוד לפני יהודה. ויאסוף יהודה את כל ישראל אשר בגלעד מקטון עד גדול ואת נשיהם ואת טפם ואת רכושם מחנה גדול מאוד ללכת אל ארץ יהודה".
"ויעבור הוא ראשונה וכל העם, וילכדו את העיר ואת ההיכל שרפו באש וכל אשר בתוכו, ותיהפך קרניים ולא יכלו עוד לעמוד לפני יהודה; ויאסוף יהודה את כל ישראל אשר בגלעד מקטון ועד גדול, את נשיהם וטפם ואת רכושם, מחנה גדול מאוד, ללכת אל ארץ יהודה. ויבואו עד עפרון, והעיר ההיא גדולה על הדרך, בצורה מאוד, לא היה לנטות ממנה ימין ושמאל, כי אם היה בתוכה ללכת. ויסגרו אותם האנשים מן העיר ויסתמו את השערים באבנים. וישלח אליהם יהודה בדברי שלום לאמור: נעברה בארצך לשוב אל ארצנו, ואיש לא ירע לכם, רק ברגלינו נעבור. ולא אבו לפתוח לו" – חוזרים להיסטוריה של עמון ומואב, שלא נותנים להם לעבור. "ויצו יהודה להשמיע במחנות כל איש במקום אשר הוא בו, ויחנו אנשי חיל ויילחמו את העיר כל היום ההוא וכל הלילה, ותינתן העיר בידו ויהרוג כל זכר לפי חרב וישרש אותה וייקח את שללה וילך דרך העיר אל ההרוגים. ויעברו את הירדן אל העמק הגדול לפני בית שאן, ויהי יהודה מאסף כל הנחשלים ומעודד את העם בכל דרך עד בואו לארץ יהודה. ויעלו להר ציון בשמחה וגיל ויקריבו עולות, כי לא נפל מהם איש עד שובם בשלום. ובימים אשר היו יהודה ויונתן בגלעד ושמעון אחיו בגליל לפני עכו שמע יוסף בן זכריה ועזריה שרי החיל על הגבורות והמלחמה אשר עשו, ויאמרו: נעשה גם אנחנו לנו שם והלכנו להילחם בגויים אשר בסביבותינו. ויודיעו לאנשי החיל אשר איתם וילכו אל יבנה, ויצא גרגיאס מן העיר וישב לקראתם מלחמה, ויינגף יוסף ועזריה וירדפו עד גבולות יהודה. וייפלו ביום ההוא מעם ישראל כאלפיים איש" – אמרו להם לא לצאת למלחמה, והם כן יצאו – "ותהי מכה גדולה בעם כי לא שמעו ליהודה ואחיו בחושבם לעשות גבורות גם הם" – עוד פעם, חשבו שהגבורה באה מהם.
מותק, יש לנו פה תנ"ך – ספר בראשית, שמות, ויקרא, דברים. תדע לך, הממשלה גם מאורגנת. הם הביאו פה שר, שאם אני אצטרך לרדת, תאמין לי שהוא ידע להסביר לכם איפה אתם חיים בצורה הכי ברורה, בעברית צחה. אני עוד עושה את זה קצת בלשון לא תמיד מובנת – הוא יעשה את בעברית צחה.
אנחנו סומכים עליו, סומכים עליו, הוא ידע לעשות את זה טוב. אולי תעדכן באמת איפה המשא ומתן נמצא.
תחתית? תחתית? תחתית? נסראללה לא פה, סנוואר לא פה, חמינאי בלי הגנה אווירית, הנייה לא פה.
אסד – איפה מתחבא? לא פה. סנוואר לא פה.
לא. קואליציה שהתחילה עם 62 נמצאת ב-68, 250 חטופים – נמצאים עם 101, שזה כואב על כל אחד ומציף וצריך לעשות הכול, כי הם נמצאים מול חיות אדם. לסנוואר נשאר עוד אח שצריך להיעלם מן האדמה, נשאר עוד אח שבעזרת השם בקרוב ילך לפגוש את אחיו למפגש משפחתי עם לביבות, בקרוב ממש.
בתחתית. בתחתית. תשמע, זה פשוט בלתי נתפס.
זה פשוט בלתי נתפס. בתחתית. לא, זה ממש – אני אומר לך, זה מדהים. זה מדהים. דודי, אתה מסוגל להבין את זה? בתחתית. יעני, מתי היינו למעלה? כשהיה לנו על הפודיום את סנוואר ואת הנייה ונסראללה.
ביבי, ביבי, ביבי שלך. ביבי שלך, כן.
אבל אני שואל אותך שוב, אבל אמרת תחתית. אני הולך איתך. נכון, כי עכשיו, כשהם לא נמצאים אנחנו בתחתית, אז כשהם היו, היינו בשיא, היינו צריכים מישהו שיחזיק אותם בשביל שנהיה בשיא, כי עכשיו אנחנו בתחתית. אין אסד – אנחנו בתחתית. אין חיזבאללה עם 150,000 טילים שמאיימים כל בוקר, כל בוקר, על עזריאלי, 150,000 טילים. אין אותם.
אתה מזכיר לי את חצי הכוס הריקה. אתה פשוט מדהים, גאונות.
אני מאושר? אני אהיה מאושר כשיבוא משיח בן דוד וייבנה בית המקדש ונהיה איפה שאנחנו צריכים להיות. אז אני אהיה מאושר. אבל אני יודע גם להודות על דברים טובים. להגיד תחתית?
אמרתי "פנטסטי" על המילה הזאת שהלכת. בגלל שאתה איש אינטליגנטי, בניגוד לכל החבר'ה שיושבים פה, שרובם – לא רוצה להגיד לך מה הם. אתה קצת יותר אינטליגנטי – – –
מה שנכון נכון. אבל כשאתה אומר "תחתית", תעמוד מאחורי זה.
זה שיש בעיות, אף אחד לא אמר שלא. זה שיש דברים שצריך לתקן, אף אחד לא אמר שלא. זה שאתה – ואני יודע היסטוריה, שלא הייתה מלחמה בעולם שלא עלתה כסף. אין דבר כזה. ומלחמה מוצלחת שעלתה כסף – – –
אתה עוד פעם, אתה מדבר – אתה שם לב? טענו בחיטין והודה לו בשעורים. אתה שואל – מעלים את המע"מ.
אני אגיד לך שאני כן משלם. אה, נכון, אני לא אשלם מע"מ מחר בבוקר, רק אתה.
אני לא משלם שכר דירה כל חודש, רק אתה. אני לא משלם מע"מ כל חודש, רק אתה. אני יודע, עזוב. ו"רשעים", רשעים זה – אתה אומר "מה שלא עבר". הבושה של האנשים, דודי, תקשיב רגע, אני אומר לך, זה "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". הם מדברים מה זה רשעות.
חברי כנסת הגישו בג"ץ לפני שנה לעצור את הכסף לחינוך העצמאי שמלמד ליבה 100% – צועקים שזה בשביל לימודי ליבה, אבל הוא מלמד ליבה 100%. הגישו בג"ץ. אממה, מגישים בג"ץ – בג"ץ לא הוציא צו. היועצת המשפטית לממשלה וכל חבורתה וטלפיה בכל המשרדים אמרו: חבר'ה, יש עתירה, סטופ, אסור לעשות כלום. אמרו: אבל אין צו ביניים. לא, מעצם זה שיש עתירה שהגישו חברי כנסת מפה, צריך לעצור הכול. עצרו הכול. הדיון היה לפני שבוע או שבועיים – אל תתפוס אותי על המילה, אבל בשבועיים האחרונים – אחרי הדיון בג"ץ כמובן קילל כמה שהוא יכול את החינוך החרדי, אבל לא היה לו איזה משהו להוציא צו, אז הוא אמר למדינה: הכול לא בסדר, אבל תוציאו תוך חצי שנה. אז אין כבר ליועץ המשפטי מה לעשות. אז היו צריכים להוציא חוות דעת שאפשר לשחרר את הכסף. מגיע הכסף היום לוועדת כספים, מה הם אומרים לך? אותם ח"כים, לא מישהו אחר: תגידו לי, איך אתם לא מתביישים לבוא לפה ב-31 בדצמבר? איפה הייתם כל השנה? אתם מנסים לגנוב. בג"ץ אמר שמשהו לא ברור שם, ואתם מביאים פה עכשיו כסף ב-31 בחודש, בגנבה, בכסף קואליציוני. איך אתם לא מתביישים? הלנת שכר. אותם אנשים, אנחנו לא הספקנו לשאול שאלות, הם אומרים: יש לנו שאלות, ואתם קואליציה דורסנית, לא נותנים לנו לשאול. אתה עומד מול מופע הצביעות הזה – עומד הרב גפני, שראה הרבה דברים בכנסת בגילו, ופשוט מתפרץ; הוא לא כמוני, אני עושה את זה מהר, הוא עושה את זה לאט – וצועק להם: רשעים. והם שואלים אותי עכשיו בדיון: איך קראו לנו רשעים? לא נתנו לנו, האופוזיציה, לשאול שאלות. אנחנו לא יודעים. איך אתם באים ברגע האחרון? זה נקרא – איך כתוב על זה בנביא? "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". הכול בסדר.
כן. לא רק זה. אתה מבין, בג"ץ לא הוציא צו על תנאי. אבל יואב אומר לי: תשמע, היועצת המשפטית אצלי במשרד מקבלת הוראות מהיועץ המשפטי של האוצר. היו מכדררים אותנו. יום אחד אמרו: זה היועץ המשפטי של משרד החינוך, למוחרת זה היועץ המשפטי של משרד האוצר, למוחרת – היועץ המשפטי לממשלה. חבר'ה, יש בג"ץ. אני אומר: אז מה אם יש בג"ץ, יש צו ביניים? לא, תעצרו הכול עד הדיון. בדיון הגיעו, עולה פה חבר כנסת שאני יודע שמהמקורבים שלו – 50 מיליון שקל בלי מכרז, בלי כלום, לעמותה של 700,000 שקל. הגיעו עם זה לבג"ץ – איך נותנים תקציב קואליציוני של 50 מיליון שקל לעמותה, בלי מכרז, שהמחזור שלה היה 700,000 שקל, שהמנכ"ל הקודם של העמותה הזאת היה גם חבר כנסת, שהוא העביר את הכסף הקואליציוני. אשתו של חבר כנסת מנהלת את העמותה היום. תקשיב טוב. באים לבג"ץ – מה בג"ץ אומר? אני עובד לפי זה.
לא. הוא אומר לעותרים: אבל אני לא מבין, זה למטרה ראויה. שמעת? זה למטרה ראויה. לא הבנתי – – –
למטרה ראויה. פשוט לא ייאמן. הינה, הגיע מי שהיה שם היושב-ראש הראשון – פשוט לא ייאמן. מטרה ראויה. ואחרי זה צועקים: למה אתם לא רוצים ועדת חקירה ממלכתית? תקשיב טוב: תחשוב שאני ניהלתי עמותה שהמחזור שלה היה 700,000 שקל. הגעתי לכנסת, העברתי לה 50 מיליון, והיום מנהלת את זה אשתו של חבר כנסת אחר. אני כבר עזבתי. דרך אגב, לא הספקתי להודיע בזמן שעזבתי. הכסף עבר כשעדיין הייתי רשום ברשם העמותות כמורשה חתימה, אבל בסדר, עזוב את זה, זה פיצ'פקעס. אני מגיע לבג"ץ ושואל: איך זה בלי מכרז, בלי כלום, ספק יחיד, כסף קואליציוני? אומר לך השופט: אני לא מבין את הבעיה. זה למטרה ראויה. הם צריכים לחקור מה קרה פה, ואנחנו גם צריכים להאמין להם. הם צריכים לחקור. חובה לחקור. חברה שלא חוקרת ובודקת דבר כזה היא חברה מושחתת. אבל החבר'ה האלה, שכבר כתבו את הפסק מראש, אלה ששנה עיכבו את הכסף, ביום ה-31, שלוש שעות. את כולנו שיקרו בוועדת כספים ואמרו לנו: חבר'ה, לא נתנו לאופוזיציה לשאול. היית בצביעות הזאת? לא נתנו לשאול שאלות.
אתה לא ידעת את זה. אתה ידעת שנעמה לזימי היא זו שהגישה את הבג"ץ, שבגלל זה, זה הגיע עכשיו? שהדיון היה לפני שבוע, ושנה לא נתנו לדון על זה במשרדים כי יש בג"ץ פתוח? והיא באה ושואלת. עכשיו, כשאתה שומע את הסיפור הזה, אתה מבין את גודל האבסורד, למה הוא התפרץ וקרא להם "רשעים".
לא, עזוב. אתה שואל איך הגיע ב-31 בדצמבר? מעשה שהיה כך היה. חברת הכנסת נעמה לזימי עם חבריה הגישו בג"ץ. בג"ץ לא הוציא שום צו, כלום. בג"ץ לא אמר כלום. אמרו לנו – תשאל את יואב קיש, מסכן. אמרו לו: תשמע, יש בג"ץ תלוי, אי-אפשר לדון על זה. ובאים היום ואומרים: איך אתם באים ב-31 בדצמבר לעשות פה מחטף. לא הבאתם את זה בזמן. אתה מבין? "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון", ואחרי זה שואלים אותנו שאלות. זה פשוט בלתי נתפס.
נחזור בחזרה. אז יוסף לא שמע בקול אח שלו ויצא למלחמה בדרום – שלום, אדוני השר.
ממה – – – לא ראיתי שיש משהו שצריך להתקדם – – – לא ראיתי.
אז אנחנו חוזרים בחזרה. "והאיש יהודה ואחיו נכבדו מאוד בעיני כל ישראל וכל הגויים באשר נשמע שמם. ויאספו אליהם מברכים. ויצא יהודה ואחיו ויילחמו את בני עשו בארץ אשר אל הנגב" – עכשיו הם באים דרומה. סיימו את המלחמה בצפון, סיימו את המלחמה במזרח, ועכשיו הולכים דרומה. "ויך את חברון ואת בנותיה ויהרוס את מבצריה ואת מגדליה שרפו מסביב. וייסע ללכת לארץ פלישתים". הוא מסיים בחברון, הוא מסיים, ואז הולך לארץ פלישתים, שנמצאת באזור שאמרנו קודם, אשדוד-עזה. "ויעבור את מרשה. ביום ההוא נפלו כוהנים במלחמה בחפצם לעשות גבורות בצאתם למלחמה באיוולתם. ויט יהודה אל אשדוד ארץ פלישתים ויהרוס את במותיה ואת עצבי אלוהיהם שרף באש, ויבז את שלל הערים וישב ליהודה. והמלך אנטיוכוס" – בינתיים הוא הרי שלח חצי צבא שלו, והוא עכשיו בטיול בפרס. מה זה טיול? הוא צריך למלא את המשאבים המלכותיים. אין משאבים למלוכה. "וישמע כי יש עילם בפרס, עיר מפוארת בעושר בכסף ובזהב, והמקדש אשר בתוכה עשיר מאוד, ושם מסכי זהב ושריונות ונשק אשר השאיר שם אלכסנדר בן פיליפוס המלך המקדוני אשר מלך בראשונה על היוונים. ויבוא ויבקש ללכוד את העיר ולבוז אותה ולא יכול כי נודע הדבר לאנשי העיר. ויתקוממו לו למלחמה ויברח וילך משם בעצב גדול לשוב בבל". מגיעה אליו עכשיו הבשורה הנוראית שהם הפסידו במלחמה בצפון, בדרום, במזרח. הפסידו במלחמה. "ויבוא איש מבשר לו לפרס כי נהפכו לברוח המחנות אשר הלכו לארץ יהודה. וייסוג לוסיאס בחיל כבד בראשונה וינס מפניהם, ויתחזקו בנשק ובחיל ובשלל רב אשר לקחו מאת המחנות אשר הכו. ויהרסו את השיקוץ אשר בנו על המזבח אשר בירושלים, ואת המקדש הקיפו כבראשונה בחומות גבוהות ואת בית צור עירו. ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה וייבהל ויתחלחל מאוד וייפול למשכב ויינגף לחולי מן העיצבון, כי לא היה לו כאשר קיווה. ויהי שם ימים רבים כי התחדשה עליו תוגה גדולה ויחשוב כי ימות. ויקרא לכל אוהביו ויאמר להם: נדדה שינה מעיניי וליבי נפל עליי מיגון. ואומר בליבי עד מצוקה כזאת באתי וסערה גדולה אשר אנוכי בה עתה. הלוא בעל חסד ואהוב הייתי בתוֹקפי. ועתה אזכור הרעות אשר עשיתי בירושלים, וקח את כל כלי הכסף והזהב אשר בה ואשלח להכחיד את יושבי יהודה חינם".
הוא מתחיל להודות: "ואדע כי בגלל זה מצאוני כל הרעות האלה והינה גווע אנוכי ביגון רב בארץ נוכרייה. ויקרא לפילפוס אחד אוהביו וישימהו על כל ממלכתו. וייתן לו את כתרו ואת אדרתו ואת טבעתו להדריך את אנטיוכוס בנו ולחנכו למלוך. וימת שם אנטיוכוס המלך בשנת תשע וארבעים ומאה. וידע ליסיאס כי מת המלך, וימנה למלוך תחתיו את אנטיוכוס בנו, אשר חינך מילדותו, וייקרא שמו אבפאטור. והאנשים מן המצודה היו סוגרים את כל ישראל סביב המקדש ומבקשים רעות על כול ומשען לגויים. ויחשוב יהודה להכחידם ויקרא לכל העם לצור עליהם. ויאספו יחד ויצורו עליהם בשנת חמישים ומאה ויעשו עליהם דייק ומכונות" – עשו עליהם מצור. "ויצאו מהם מן המצור ויתחברו אליהם אחדים מן הרשעים מישראל. וילכו אל המלך ויאמרו: עד מתי לא תעשה משפט ונקמת את אחינו. אנחנו חפצנו לעבוד לאביך וללכת אחרי דבריו ולשמוע למצוותיו. ויצורו עליה בני עמנו בגלל זה ויתנכרו לנו וגם אשר מצאו ממנו המיתו ורכושנו בזזו. ולא נגדנו בלבד שלחו יד כי גם בכל גבולך. והנה הם חונים היום על המצודה בירושלים ללכדה ואת המקדש ואת בית צור ביצרו. ואם לא תקדמם במהרה גדולות מאלה יעשו ולא תוכל לעצור בעדם. ויקצוף המלך כשמעו" – הוא מגיע עוד פעם למלחמה, הוא מנסה שוב את מזלו – "ויאסוף את כל אוהביו שרי חילו ואת אשר על הרכב וממלכות אחדות מאיי הים באו אליו צבאות שכירים. ויהי מספר צבאותיו מאת אלף רגלי ועשרים אלף פרשים ופילים שלושים ושנים יודעי מלחמה. וילכו דרך אדום ויחנו על בית צור ויילחמו ימים רבים ויעשו מכונות ויצאו וישרפון באש ויילחמו בגבורה. וייסע יהודה מן המצודה ויחן אל בית זכריה מול מחנה המלך. וישכם המלך בבוקר וייסע את המחנה בעברתו בדרך בית זכריה וייערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצוצרות. ואת הפילים הראו דם ענב ותות להעמיד אותם למלחמה". כנראה שהם היו רואים את המיץ של היין – – –
הם במלחמה עכשיו, מתארגנים אחרי שהם הפסידו במלחמה הראשונה. חצי הצבא. מת המלך, והבן שלו עכשיו מתארגן ומביא עכשיו את כל העמים לנסות להשתלט בחזרה על ירושלים. את מה שאבא שלו הבין – שזה בגלל שהוא נלחם על ירושלים – הוא מנסה, והוא מתארגן עם הפילים שלו.
"ויחלקו את החיות לגדודים. ויעמידו לכל פיל 1,000 איש משוריינים בקשקשים". על כל טנק. הפילים – הם היו הטנקים שלהם. "וקובעי נחושת על ראשיהם ו-500 פרשים בחור הוכנו לכל חיה". זאת אומרת, העמידו תחליף. אם יצליחו להרוג פרש אחד, יש לו 500 איש להחליף אותו. "אלה היו לפני כן במקום שהייתה החיה, ולכל אשר תלך היו הולכים יחדיו, לא נפרדו ממנה. ומגדלי עץ עליהם חזקים ומכוסים על כל חיה חגורים עליהם במכונות". עשו עליו מערכת משומנת שתשמור על הפיל, שזה היה הטנק שלהם. "ועל כל אחד אנשי חיל ארבעה נלחמים מעליהם, בן הודו לו. ושאר הפרשים העמידו מזה ומזה משני עברי המחנה מפחידים ומכוסים בגדודים. וכזרוח השמש על מגיני הזהב והנחושת הזריחו ההרים מהם ולהטו כלפידי אש". זה היה חלק מהרושם שהם עשו. יש להם מגינים מזהב, מכסף, מנחושת, מגני זהב ונחושת, והתאורה שזה עשה על כל הערים, כשהשמש זרחה עליהם, היה נראה כאילו בוערת אש על הערים.
"ויפשטו קצת ממחנה המלך על ההרים הגבוהים וקצתם בשפל וילכו לבטח ובמשטר". הלכו בתהלוכה מסודרת, חילות, אתה מדבר על 100,000 חיילים, אלפי פרשים, ומתקדמים. "ויזועו כל השומעים קול המונם" – רק הרעש שהם עשו – "וצעדי ההמון וצלצול הנשק כי היה המחנה גדול מאוד וכבד. ויקרב יהודה ומחנהו למלחמה, ויפלו ממחנה המלך 600 מאות איש" – הראשונים.
"וירא אלעזר חורן אחת החיות משוריינת בשריונות המלך", זאת אומרת, היה אחד – אמרנו, היו מתייוונים שעזרו להם. "והיא הייתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך. וייתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם. וירץ אליו בגבורה אל תוך הגדוד, ויהרוג על ימין ועל שמאל, וייפרדו ממנו הנה והנה. ויבוא אל תחת הפיל ויתקע לו וימיתהו וייפול ארצה עליו וימת שם. ויראו את גבורת המלכות ועברת הצבאות ויטו מעליה" – התחילו לברוח.
"ואנשים ממחנה המלך עלו לקראתם לירושלים, ויחן המלך אל יהודה ואל הר ציון". המחנה הענק הזה עומד עכשיו מול ירושלים. "ויעש שלום עם אנשי בית צור ויצאו את העיר כי לא היה להם שם אוכל להיסגר בה, כי שבת הייתה לארץ. וילכוד המלך" – הוא כבר כבש את בית צור – "וישם שם מצב לשמור עליה. ויחן על המקדש ימים רבים ויצר על ירושלים. ויעמד שם דייק ומכונות וקלעי אש וקלעי אבנים ועקרבים". הוא מעמיד מצור עם קלעים, עם אבנים, עם מקלעות, לזרוק אבנים פנימה. הוא עומד עכשיו במצור על ירושלים. "ויילחמו ימים רבים. ואוכל לא היה באוצרות בהיות השנה השביעית". הם נמצאים בשנת השמיטה, ולכן אין יבול וכבר אין אוכל במחסנים, והם מתחילים להרגיש שהלוחמים מצליחים, הלוחמים של יוון.
"ונמלטים ליהודה מן הגויים אכלו את שארית האוצר. ויישארו במקדש מתי מספר כי חזק עליהם הרעב וייפרדו איש למקומו. וישמע לוסיאס כי פיליפוס אשר העמיד המלך אנטיוכוס בעודנו חי לחנך את אנטיוכוס בנו למלך, שב מפרס ומדי והחיל אשר הלך עם המלך איתו וכי הוא מבקש לקחת בידו את דברי המלכות. וימהר ויאות לשוב ויאמר למלך ולשרי החיל ולאנשים: אנחנו הולכים ודלים מיום ליום ואוכל לנו מעט והמקום אשר אנחנו חונים בו חזק הוא, ועלינו דברי המלכות. ועתה ניתן ימים לאנשים האלה, ונעשה להם שלום ולכל עמם. וקיימנו להם ללכת בדתיהם כבראשונה, כי רק בגלל דתיהם אשר הפרנו קצפו, ויעשו כל אלה. ויישר הדבר לפני המלך והשרים וישלחו אליהם להשלים ויקבלו. ויישבע להם המלך והשרים ואחרי כן יצאו מן המצודה. ויבוא המלך להר ציון וירא את מצודת המקום, ויפר" – הוא עשה עליהם תרגיל, והוא כאילו מוציא אותם. "וירא את מצודת המקום ויפר את השבועה אשר נשבע ויצו ויהרוס את החומה מסביב". אבל הוא ברח – "וייסע בחיפזון וישב לאנטיוכיה וימצא את פיליפוס מושל העיר וילחם בו וייקח את העיר בכוח".
אנחנו עכשיו עוברים לשנה שלאחר מכן. זו הייתה שנת שמיטה, שנה קשה, חוזרים לשנה לאחר מכן. "בשנת אחת וחמישים ומאה יצא דמיטריוס בן סלבקוס מרומי, ויעל עם מתי מספר לעיר על הים וימלוך שם. ויהי כאשר בא אל בית מלכות אבותיו, ויאחזו בני החיל את אנטיוכוס ואת לוסיאס להביאם אליו". בוגדים. עכשיו מחזירים את המלוכה אליו. "וייוודע לו הדבר ויאמר: אל תראוני את פניהם. וימיתום החיל, וישב דמיטריוס על כיסא מלכותו. ויבואו אליו כל האנשים הפושעים והרשעים מישראל, ואלקימוס היה מנהיגם מחפצו לכהן. ויאשימו את העם למלך לאמור: איבד יהודה ואחיו את כל אוהביך וגם אותנו זרה מארצנו" – יהודה השתלט, הוא הורג אותנו, הרג את כל אוהבים שלך – "ועתה שלח איש אשר תאמין לו והלך וראה את כל החורמה אשר עשה לנו ולמדינת המלך וענש אותם ואת כל אשר עזרו להם. ויבחר המלך את בקחידס מאוהבי המלך המושל בעבר הנהר והגדול במלכות ונאמן למלך. וישלח אותו ואת אלקימוס הרשע, ויקיים לו את הכהונה ויצווהו לעשות נקמה בבני ישראל". נכשלו פעם, נכשלו פעמיים – מנסים פעם שלישית. ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה.
"וייסע ויבוא בחיל גדול לארץ יהודה וישלח מלאכים אל יהודה ואל אחיו בדברי שלום במרמה" – עוד הפעם הוא מנסה – "ולא שמעו לדבריהם כי ראו אשר באו בחיל גדול". הם קלטו שהם מרמים, כי הם באו עם קבוצה גדולה של חיילים. "ויאספו אל אלקימוס ובקחידס קהל סופרים לדרוש צדק. וראשונים החסידים היו בבני ישראל ויבקשו מהם שלום. כי אמרו" – שלחו יהודי לעשות את זה – "איש כהן מזרע אהרון בא בחיל ולא יעשה לנו עוולה". הוא משלנו, הוא יעזור לנו. הוא יהיה בעדנו. "וידבר אליהם דברי שלום, וישבע להם לאמור: לא נבקש לכם רעה ולאוהביכם. ויאמינו לו וייקח מהם שישים איש". האמינו לו, נפלו בפח.
"וימיתם ביום אחד כדבר אשר כתב. בשר חסידך ודמם שפכו סביבות ירושלים ואין קובר. וייפול פחדם" – רואים שמתחילים להצליח, הגיעו עם חיל גדול ומתחילים להצליח – "כי אמרו אין בהם צדק ומשפט, כי עברו את הברית ואת השבועה אשר נשבעו. וילך בקחידס מירושלים ויחן בבית זית וישלח ויאסוף רבים מן האנשים הנמלטים אשר איתו ואחדים מן העם, וישחטם אל הבאר הגדולה" – הוא ממשיך בשחיטה של היהודים שהוא תופס.
"ויקיים את הארץ לאלקימוס ויישאר איתו חיל לעזר לו. וילך בקחידס אל המלך. וילחם אלקימוס על הכהונה הגדולה. ויקבצו אליו כל עוכרי עמם, ויתפסו ארץ יהודה ויעשו רעה רבה בישראל. וירא יהודה את כל הרעה אשר עשה אלקימוס ואשר איתו בבני ישראל, הרעו מן הגויים. ויעבור בכל גבולות יהודה מסביב ויעש נקמה באנשים הנמלטים ויעצרו מעבור בארץ. וכאשר ראה אלקימוס כי חזק יהודה ואשר איתו, וייוודע כי לא יוכל לעמוד בפניהם, וישב אל המלך ויאשימם רעות". אז הוא חוזר למלך ונותן לו דיווח שבאמת יש מרד.
"וישלח המלך את ניקנור אחד משריו הנכבדים והשונא והאויב לישראל, ויצו עליו להשמיד את העם" – עוד הפעם הוא מנסה. הבין ניקנור, כמו סנוואר האח, שקלטו את הבלוף, שהוא מנסה לשחק. יש כאלה שעוד לא קלטו, בכמה ערוצים, אבל קולטים את הבלוף. הוא משחק, הוא עובד, הוא רוצה עסקה, הוא רוצה הפסקת אש, אבל לא להביא את החטופים. זה מה שהוא רוצה, נכון? אז הוא עושה בלוף. מי שלא נכנע לבלוף הזה הוא נגד החטופים. שתדע, מי שלא נכנע לבלוף הזה – לא אכפת לו מהחטופים.
אז הם קלטו. "וידע ניקנור כי נגדעה עצתו" – אז הוא יכול לממן כמה חבר'ה, כמו שאמרה טלי קודם, שישימו מודעות "אתה הראש, אתה אשם". הוא יכול לממן את זה, לא? היום גילינו למה הליכוד בחובות יותר מאשר כל מפלגות השמאל. אתה יודע? אין איראן שמממנת את המודעות האלה נגד השמאל. להם יש את האיראנים, מה הם צריכים להוציא כסף? שמעת, "אתה הראש, אתה אשם" – מימון איראני. מעניין למה האיראנים כל כך נהנים מהמודעה הזאת.
"וייפלו מאנשי ניקנור כחמש מאות איש וינוסו אל עיר דוד". ניקנור מתחיל ליפול גם במלחמה הזאת, תפסו את הבלוף שלו. "אחר הדברים האלה עלה ניקנור אל הר ציון. ויצאו הכוהנים מזקני העם לשאול לשלום, להראותו את העולה המוקרבת בעד המלך, ויהתל בהם וילעג להם וייתמם וידבר בגאון ויישבע באפו לאמור: אם לא יימסר יהודה ומחנהו בידי עתה, והיה כאשר אשוב בשלום ושרפתי את הבית הזה. ויצא בחורי אף גדול" – קלט שצוחקים עליו. "ויבואו הכוהנים ויעמדו לפני המזבח ויבכו ויאמרו: אתה בחרת את הבית הזה למען ייקרא שמך עליו להיות בית תפילה ותחינה לעמך. עשה נקמה באיש הזה ובמחנהו ונפלו בחרב. זכור חרפותיהם ואל תיתן להם תקומה". הם כבר פעם שלישית מנסים, והפעם הוא בא באיומים. הם מבקשים מהקדוש ברוך הוא: תעזור לנו שנתמודד עם הדבר הזה. "וילך ניקנור בירושלים ויחן בבית חורון, ויבוא לקראתו חיל ארם", שבא לעזור לו, יש לו עזרה מחיל ארם. "ויהודה חנה בחדשה בשלושת אלפים איש". מול כל המלכות הענקית הזאת, מול כל החילות האלה, פלוס חיל ארם, מתמודד יהודה לבד עם 3,000 איש. "ויתפלל יהודה ויאמר: כאשר חירפו אשר באו מעם מלך אשור" – בזמן חזקיהו, כשמלך אשור צר על ירושלים – "יצא מלאכך ויך בהם מאה ושמונים וחמישה אלף, כן תגוף את המחנה הזה לפנינו היום, וידעו הנשארים כי רעה דבר על מקדשך ושפוט אותו כרשעתו". האיום שלו שהוא יבוא לשרוף את בית המקדש – על האיום הזה הוא ישלם ביוקר.
אנחנו מדברים על 213 שנה אחרי בניית בית המקדש השני. מדובר על בערך 2,213 שנה מעכשיו, 2,200 שנה מעכשיו. פה הם קוראים לזה 151, אני לא יודע 151 לאיזו ספירה הם ספרו, אבל אתה מדבר על בערך 2,200 שנה. 2,200 שנה. הסיפור עם חזקיהו היה כמעט 400 שנה קודם, 300 שנה קודם, הסיפור עם חזקיהו, שמלך אשור הגיע אליו ונפל.
"ויאסרו המחנות במלחמה בשלושה עשר לחודש אדר" – זה היה כמו בפורים – "ויינגף מחנה ניקנור וייפול הוא ראשון במלחמה. וכראות מחנהו כי נפל ניקנור" – הוא היה הראשון, הצליחו להרוג אותו – "וישליכו את נשקם וינוסו. וירדפו אותם דרך יום אחד מחדשה עד לבוא גזר, וירעו אחריהם בחצוצרות התרועה. ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויסובו אותם ויפנו אלה נוכח אלה וייפלו כולם בחרב", לא נשאר בהם עד אחד. "וייקחו את השלל את הביזה, ואת הראש של ניקנור כרתו ואת ימינו אשר שלח בגאון, ויביאום ויתלום על יד ירושלים". חנוך, איך אמרת? ניצחון? מוחלט?
לא הבנתי, אבל הרגו את הנייה, הרגו את נסראללה, הרגו את סנוואר, והם בוכים שאנחנו מפסידים.
"וישמח העם מאוד, ויעשו את היום ההוא ליום שמחה גדול, ויקבעו לעשות שנה בשנה את היום הזה בשלושה עשר לחודש אדר. ותשקוט ארץ יהודה" – אבל זה עוד לא נגמר – "ימים מעטים". הם סגרו באמת תקופה, שזו התקופה שהייתה – בסופו של דבר קרה לחשמונאים אותו הדבר שקרה לאחרים: הם הרגישו יותר מדי טוב, התחילו מלחמות ירושה בתוכם. כלומר אנחנו בגלגל כל הזמן, גם לא יודעים לנצח – מנצחים, אבל אז מתחילים מייד את המלחמה בינינו. מי בראש ומי – יש תקופות שיודעים מי בראש ויש תקופות שהם לא יודעים מי בראש.
מה קורה שם? יש סיכוי לאיזו התקדמות היום?
המליאה יודעת להימשך גם כשצריך.
אמרו לי ששלחו שאלות. בוא נראה.
כן, אדוני, מה הוא אומר?
טוב, אולי נעבור – אמרת ספר חול. לא, נמשיך קצת עם ספר קודש. אמרתי לך, פורסם שאתה שייך לאגודה שמתעסקת עם ספרי קודש.
תראה, אני מקבל פה תוך כדי, אנשים שולחים לי – – –
תקשיבי טוב, נכון שאת חושבת שאת בעלת הבית של הכנסת. מי שמנהל את המדינה הזאת בכל מקום זה בסוף הייעוץ המשפטי. ככה נכון במשרד האוצר, ככה נכון בממשלה, וככה אנחנו בכנסת. עליזה, עם כל הכבוד, יש היררכיה. אנחנו יכולים לעבוד, לעשות הצגות, הכול בסדר – בסוף יש היררכיה. בסוף יש היררכיה.
כותבים לי פה כל מיני אנשים שאני צריך לתקן משהו שפורסם בשמי אתמול, אז חבר'ה, בואו נעשה סדר: השקר הנוראי שפורסם בערוצי התבהלה, שאני דיברתי נגד חיילי צה"ל אתמול, הוא פשוט שקר גס. אתה יודע, היום עשיתי ניסוי עם כמה אנשים שניגשו אליי – אמרתי להם: רק תקשיבו למה שאמרתי, תגידו לי איפה דיברתי נגד חיילי צה"ל. ההערכה שלי לחיילי צה"ל היא באמת, וההערכה שלי לציבור הדתי-לאומי, חבריי וידידיי ושכניי ותלמידי חכמים גדולים, הוא לאין ערוך.
שאלו אותי שאלה על כנס החינוך החרדי: מה הסיבה שהחרדים נוהגים אחרת? אמרתי: כי יש מחיר שהם משלמים, מחיר תרתי משמע, מחיר כואב בדם, מחיר כואב, משלמים מחיר. החיילים? תלמידי החכמים? בושה למנוולים האלה מערוצי התשקורת שמחפשים איך לסכסך בעם הזה ואיך לעשות סכסוך עוד יותר ועוד יותר ואיך לריב. ואחרי זה באים ואומרים: מה עם אחדות העם? בושה לאנשים האלה. שקרנים. משקרים במצח נחושה. אין להם אפילו בעיה להגיד משפט ולשקר במצח נחושה.
הרב גפני, קודם סיפרתי על מה ההתפרצות שלך על רשעים. יושבים פה – סיפרתי את זה קודם, פשוט מדהים, הרב גפני, על ההתפרצות שלך על הרשעים. שאלו אותי: למה הרב גפני כינה אותנו "רשעים". אמרתי: "אכלה ומחתה ואמרה פיה ולא פעלתי און". יושבים אנשים, הגישו עתירה לבית המשפט העליון לפני שנה, בית המשפט העליון לא הוציא צו, אבל כל הרועצים המשפטיים בכל משרדי הממשלה כדררו אותנו מאחד לשני, אמרו: אי-אפשר לטפל בקייס הזה כי יש עתירה פתוחה, בלי צו.
לפני שבוע בית המשפט העליון, ממש בבחילה, לא היה מסוגל לא להוציא צו, אז הוא קילל את החינוך החרדי, אבל צו הוא לא היה יכול להוציא, כי לא היה שום דבר להוציא עליו צו. אז הביאו את זה היום כי הם הגישו עתירה, ואומרים: אבל אנחנו שואלים שאלות ולא עונים לנו, למה ביום האחרון? אותם אנשים, לא מישהו אחר. אותם, אותם אלה שהגישו את העתירה, שבגללם אותם חברים שלהם במשרדים הממשלתיים, היועצים האלה – פעם זה משרד האוצר, יועץ משפטי; פעם זה משרד החינוך, יועץ משפטי; פעם זה משרד המשפטים, יועץ משפטי. כדררו אותך שנה שלמה – והם באים וצועקים: געוואלד, איך מביאים לנו ביום האחרון? איך לא ידענו מזה בתקציב? איך זה רק עכשיו? האנשים האלה, שעשו את כל העוול הזה במשך שנה והקיזו את דמם של אותם מורים ומורות, הם באים ושואלים איך עושים את זה. כמה שקר, צביעות ורשעות? כמה שקר, צביעות ורשעות? זה פשוט בלתי ייאמן.
הדבר הזה, שחותכים משפט ומוציאים לך בתקשורת אחר כך בדיוק את המילים, שאני אומר: אני לא יכול להסתכל עליהם. אני רואה אותם, כואב לי עליהם, תלמידי חכמים, אנשים יקרים. ואני אומר שיש הבדל, כן, יש להם גישה אחרת, הם משלמים על זה מחיר, ורבותינו אמרו שאי-אפשר לשלם את המחיר הזה. על זה – תקפתי חיילים? בושה לאנשים האלה. בושה לאנשים האלה. בושה לנבלים האלה, שמנסים לסכסך ולפלג כל יום. אבל אתה יודע מה, אדוני השר? זה לא יעזור להם. הם יכולים להמשיך לנסות – זה לא ילך להם. כמה שהם ינסו, כמה שהם ירצו, לא ילך להם שום דבר.
אנחנו נמשיך הלאה, לספר דניאל. רש"י לומד – שתדע שפרק י"א בספר דניאל הולך בדיוק על הסדר הזה של מלכות יוון. אמרנו שמשל החיות של ספר דניאל הולך בדיוק על הדבר הזה, אז אנחנו נראה את ספר דניאל יחד עם הרש"י.
"בשנת אחת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" – אמרנו שהסדר היה מלכות בבל; ממלכות בבל – את זה נראה עכשיו: מדי ופרס עלו, וממדי ופרס, כמו שראינו מקודם במגילות, יוון לקחה את הבכורה על העולם. אז "בנפול מלכות בבל התחילה ממשלת מדי ופרס והיו" – זה בשנת אחת לדריוש המדי, אומר רש"י: "היו מבקשים שרי מדי ופרס מאת המקום להכביד עול ממשלת אימתם עליכם. אני גבריאל עמדתי למחזיק ולמעוז למיכאל שרכם". "הנה עוד שלשה מלכים" – הפסוק הבא אומר: "הנה עוד שלושה מלכים". אומר רש"י, "רבותינו אמרו בסדר עולם זה כורש, אחשוורוש ודריוש" – דריוש היה בנם של אחשוורוש ואסתר – "שבנה את הבית. ומה תלמוד לומר רביעי? רביעי למדי"; "אבל בספר יוסף בן-גוריון כתוב שהיה לו בן לכורש שמלך תחתיו לפני מלוך אחשוורוש ושמו במבישה."
"כחזקתו – של דריוש, בעושרו יעיר – את כל מלכותו להילחם עם מלכות יוון. ועמד מלך גבור" – המלך ביוון הוא אלכסנדר מוקדון – "ועשה כרצונו – בדריוש מלך פרס ויהרגהו ויקבל עליו מלכותו וישתעבדו פרסיים ליוונים". אז עכשיו המלכות חזרה בחזרה, הפרסים נהיו משועבדים ליוונים, ומתחילה גלות יוון. "וּכְעָמְדוֹ תשבר מלכותו" – מהפסוק אומר רש"י: "כשיתחזק הרבה ויעמוד על חזקתו תישבר מלכותו שימות". הוא מתקדם למלכות, למלכות שהוא הולך לכבוש אותה. "ותחץ לארבע רוחות השמיים" – עוד פעם רש"י מצטט את יוסיפון, שהוא חילק את המלכות לארבעה ראשים, ואלה ארבעת הראשים של הנמר שראה דניאל: אחד במזרח, אחד במערב, אחד בצפון, אחד בדרום, ולכן גם בחלום הוא רואה את ארבעת הראשים.
ולא תמשיך הממשלה לבנים שלו או לבני משפחתו, אומר רש"י, "אחריתו אינו נופל אלא על לשון בנים וכן הוא אומר ונשא אתכם בצנות ואחריתכם בסירות דוגה" – את זה תרגם יונתן בדוגית ציידין. שהמלכות שלו לא תהיה חזקה כמו של אלכסנדר מוקדון, כי המלכות שלו התחלקה לארבע. עכשיו, אחרי שהוא התחזק וחילק אותו לארבעה ראשים, המלך של הדרום – "ויחזק מלך הנגב" – הוא נהיה יותר חזק מהמלך של הצפון. רגע.
אם כבר, כשיהיה 13:00 אנחנו נגיד – איך קוראים לזה.
יש על החלק של חנוכה. לפני שאני אלך, אני אתחיל עם שיר השירים, ואז נעבור לתהילים.
17,367 מילים של יצחק פינדרוס. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.