קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שרים, אני רוצה להתייחס. כבר יותר משנה, אפילו עוד מעט שנתיים, רובם מדברים על אחדות. העם שלנו מפוצל, ימין ושמאל. אנחנו רואים הרבה פיצולים, אבל כולם מדברים בעד אחדות. אחדות. זה לא סתם בא, אחדות. קודם כול צריכים להתחיל מעצמנו. במיוחד אני רוצה להתייחס לעניין של חרדים, וחרדיות יותר טוב.
אני אדבר, כי מדובר לגבי החרדים בדרך כלל על שילוב; לשלב אותם. גם אצלנו, עולים יוצאי אתיופיה – לשלב אותם, אבל אצל החרדים, במיוחד כשמדובר בהשכלה גבוהה, ההשתלבות שלהם, אנחנו רואים אותה. אני זוכרת שלפני כעשר שנים היה אסור שילמדו בהפרדה. אם תשאלו אותי באופן אישי, עדיף היה ללמוד ביחד, אבל אם לכל אחד יש את אורח החיים שלו, לפי אורח החיים שלו צריך גם לתת הזדמנות; הזדמנות ללמוד ולהתקדם, להתפתח ולהשתלב, להיות שווים. מצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לראות אותם שווים בין שווים, ומצד שני מונעים מהם ללמוד בהפרדה. איך מסתדר הדבר הזה? אני רואה את הצביעות, השנאה. האם זה מה שאנחנו חושבים שהוא אחדות? בואו נתחיל מהבית הזה באמת באחדות.
כשאני מסתכלת כחברת כנסת חדשה ואני שומעת את השנאה כלפי חרדים, באמת לפעמים קשה לי לקבל את זה. אתם יודעים מה, אני בתור עולה חדשה – כשהיינו עולים חדשים, חשבתי שרק אותנו שונאים, לא מקבלים, כי מדינת ישראל אוהבת את העלייה אבל לא אוהבת את העולים. אבל לאט-לאט, ככל שאני מתבגרת ואני רואה את המצב שלנו, השנאה כלפי חרדים, זה באמת לא מתקבל על הדעת. גם לא יכול להיות שנדבר על אחדות ונשנא קבוצה מסוימת – במקרה נתתי דוגמה את החרדים, אבל גם כל הקבוצות. כל קבוצה, יש לה את המקום שלה, את הכבוד שלה, לכבד אותה, לקבל אותה. זה מה שהייתי רוצה לראות. וגם אלה שמנגנים על אחדות: נהיה ביחד, העם שלנו מקוטב, כבר אי-אפשר לתקן מה שקורה לנו – אני חושבת שהכול הכול תלוי בנו, בידיים שלנו. אנחנו אלה שיכולים לתקן. אלה שיכולים לכבד.
313 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.