יום חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

השרים, אדוני היושב בראש, עמיתיי חברי הכנסת, יום חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות הוא יום חשוב, הוא אתגר חשוב. אני חושב שבשנה הזו האתגר הזה נצבע בצבעים אחרים. חלקם, יש בהם בשורה, חלקם, יש בהם כאב, וחלקם מסמנים לנו כיוונים לעתיד. אני חושב שהקשר התאפיין בשנה הזו בשני תחומים עיקריים: ההשפעה של מה שקורה כאן, בחבל הארץ שלנו, במדינת ישראל, וההשפעה של זה על מה שקורה בתפוצות – השנאה, האיבה והטרור שאנחנו חווים כאן, ומהצד השני האנטישמיות והטרור, אם כי בממדים אחרים, שאחינו ואחיותינו חווים בגולה: בתי כנסת שמותקפים שם, מצבות שמנתצים שם, סטודנטים יהודים שחוששים לבטא את הזהות שלהם ומנהיגים, כולל מנהיגים דתיים כמו האפיפיור, שמשמיעים אמירות אנטי-ישראליות, אמירות אנטישמיות, שזה ברור שזה משפיע בכל מקום.

אני לא יודע אם אני מדייק, אבל יכול להיות שבית הכנסת האחרון ששרפו היה במלבורן. אבל זה היה רק עוד אחד מתוך רשימה כואבת. סטודנטים יהודים בכל העולם פגשו אנטישמיות, אוהדי ספורט – אי-יכולת לשחק בחוץ. ואני אומר את הדברים האלה בגלל שבמידה מסוימת האנטישמיות והאיבה איחדו אותנו בדרך שלא רצינו שזה מה שיאחד אותנו, גם לא בשנה הזו. מהצד השני, אני חושב שהתחזק מעמדה של מדינת ישראל כמקום הכי בטוח, גם אם לפעמים, לעיתים, הספינה מיטלטלת, כמו בשנה הזאת. ויש מקום שנציין גם את תחושת האחדות והקשר לא רק במשלחות שהגיעו לכאן, לא רק בבעלי המקצועות שהעשירו אותנו כאן, אלא אולי בדוגמה הכי מובהקת – חיילים עולים, חיילים בודדים שעלו ונלחמו, וצריך להגיד את זה בכאב, גם נפלו על ההגנה שלנו על המקום הזה.

אני חושב שאם המדינה צריכה להבין משהו באתגרים שניצבים לפניה זה שני דברים: האתגר הראשון הוא צמצום בביורוקרטיה, הכרה במקצועות העולים, זירוז התהליכים, בעיקר כשמדובר מחבר המדינות, ושם יש לנו עוד מה להשתפר. ואני אומר, גם אנחנו כאן עסוקים כל הזמן בצמצום הביורוקרטיה, בעיקר בהכרה במקצועות שלהם, בהתאמה שלהם לכאן, דבר שאין ספק שהוא יכול להשפיע. דבר נוסף שאנחנו צריכים לשים לב אליו כאן, בוודאי בקואליציה הזו – לאורך שנים יצאו אמירות. הן מרחיקות, אמירות משפילות, אמירות מבזות, אמירות מפלגות בין יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים. קואליציה – ממשלה שמנסה וניסתה לקחת בעלות על מהי היהדות האמיתית. שמרנים. אני אומר, אתה יכול לקחת את זה לאן שאתה רוצה. מקום שלי כואב במיוחד זה כמובן סוגיות הגיור, ואם אני צריך לגעת במשהו, אז אני חושב שזה מתווה הכותל.

ב-7 באוקטובר התביישנו להסתכל איך ממשלת ישראל, לנוכח גילויי ההזדהות שם, עוד לא יישמה את מתווה הכותל, כשכולנו יודעים שמי שעשה בו את הפשרות הכי גדולות זה הרפורמים והקונסרבטיבים. זה נעשה בתיאום עם האורתודוקסים, כולל בקואליציה, והם אחרי זה נסוגו מהעניין הזה, כמו שתמיד אנחנו עושים את זה, כאילו של מי היהדות ומי לא. אני רוצה להזכיר לכולנו שבמתווה הכותל הסכימו הזרמים לקבל מקום שאף אחד מהח"כים שמתנגדים לפשרה הזו לא התפלל שם מעולם, בחלק הדרומי, וגם זה כדי לשמר ניכור. צריך להסתכל על הדור הבא. זה לא משנה אם הם באים להתפלל או לא, משנה מה הם אומרים שמדינת ישראל מסמנת להם.

וברשותך, אולי בשביל לציין עוד ממד אחר של חשיבות היום הזה, ובכאב גדול, אנחנו מכירים את הפוטנציאל הגדול של העולים החדשים של עוד שנתיים ושלוש. אתה יודע מי אלה, אדוני היושב-ראש? הישראלים שיורדים.

הכמויות הבלתי-נתפסות של בעלי מקצוע, של רופאים, של הייטקיסטים, שלוקחים – – –

שם הם חוזרים ליהדות, אבל שם הם עוזבים אותנו. אנחנו רוצים שיהיו יהודים פה. כשאנחנו מסתכלים – ואנחנו כמובן מכבדים אותם שם, זה נכס, אבל הכי טוב שיהיו פה. ואני אומר, כשאנחנו מסתכלים על הירידה, על אנשים שאורזים את המשפחות שלהם, זוגות של רופאים, זוגות של מהנדסים שיורדים מכאן לניו זילנד, לארצות הברית, לא משנה לאן – כאילו מי שיכול יורד. כדאי שנדע, אנחנו לא רוצים שהעולים של השנים הבאות יהיו כאלה שאנחנו הברחנו אותם מכאן. תודה.