קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אמש סיימנו את צום תשעה באב. באופן אישי, הוריי חינכו אותי שביום הזה לא עושים דבר אלא מתכנסים, עושים חשבון נפש. זה צום ומחשבות על חורבן בית שלדאבוני הגיע דווקא מהכאוס בתוך העם. והאמת היא שישבתי וחשבתי מה אנחנו לא עושים נכון; איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו, בינינו, אחים ואחיות לכאורה, מדברים לא יפה אחד לשני, תוקפים, מעבירים ביקורת.
אני זוכרת את היום הנורא הזה, שלא אשכח כנראה כל ימי חיי, 7 באוקטובר. אחרי כמה ימים הקמנו חמ"ל בכנסת ישראל והתאגדנו, אופוזיציה-קואליציה, ולא שמענו פוליטיקה. קמנו בכל בוקר, העברנו ציוד, פגשנו מפונים, כמובן שהתייחסנו למשפחות החטופים. עשרה חודשים אחרי – כאילו כלום לא קרה. אנחנו רואים איך משחיתים שלטים של משפחת ביבס עד הניצחון המוחלט.
אני רוצה לומר לאדוני: כל כך מביך. אנחנו כבר שבועיים יושבים דרוכים מתי מישהו יבוא לתת לנו כאפה, ממש כמו ילד מוכה. חיזבאללה מאיימים, איראן מאיימת, ואנחנו? יושבים על המדוכה.
אני רוצה להזכיר: לפחות אנשי העוטף, ועכשיו גם הצפון, אחרי 7 באוקטובר, שהיה השיא של הפחדים והנורא מכול שקרה, חיים עכשיו במין תחושה של חרדה. אני פוגשת הורים שאומרים לי: תקשיבי, הילד לא מוכן לצאת מהממ"ד. כל הזמן הוא אומר: אימא, עוד שעה יזרקו עלינו משהו; אימא, עוד מעט יהרגו אותנו.
אני מנסה לחשוב – תגידו, השתגענו? מדינת ישראל, הצבא הכי חזק. אני לא יודעת מה קרה ב-7 באוקטובר, אני גם לא אמורה לתת את התשובות האלה; אשמח לקבל אותן. אבל הצבא, עם המודיעין – תראו איזה דברים נפלאים עשינו רק לאחרונה. אנחנו צריכים לשבת ולחכות? אין שינוי בהוראות, נכון, אין שינוי, אבל מי אמר שלקחת מתוך האזרחים את הבהלה הזו, את חוסר הרצון לצאת – אם זה לתרבות, אם זה למגרשי משחקים – כל הורה לילה-לילה דרוך אם יש איזו הודעה. מסכי הטלוויזיה לא כבים, כי אנחנו לא יודעים מתי זה יגיע.
אני קוראת מכאן לראש הממשלה: בבקשה, מחר יש את הוועידה החשובה על החטופים והחטופות שלנו. בבקשה, בבקשה, שתצא משם בשורה שהם שבים הביתה. זה הדבר שאנחנו הכי זקוקים לו עכשיו. תודה רבה, אדוני.
327 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.