קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
פנייה פתוחה לאחיי ואחיותיי הדתיים הלאומיים: כירושלמית תמיד הכרתי והערכתי מאוד את הזרם הסרוג. ירושלים זה מקום שיש בו את כל הזרמים, מקום מיוחד כזה. ציבור שמחובר אל היהדות וההלכה במסירות נפש ובאדיקות שלא נופלות גם מזו של אחרוני החרדים, ובמקביל – ציבור עם חיבור חזק מאוד אל מדינת ישראל, אל המפעל הציוני, במסירות נפש וגם בממלכתיות מדהימה. גם תורה וגם עבודה, גם מסורת וגם ציונות. סינתזה. גשר. ציבור משרת וערכי שנהנה מכל העולמות וגם מצטיין בהם, ממש.
אבל לפעמים הגמל לא רואה את דבשתו, ולכן אני חייבת לשאול מעל במה זו: תגידו, מה קרה? מתי התמיכה בהשתמטות של החרדים הפכה ללגיטימית? מתי הלהט הלאומני ניצח את הלהט הציוני? מתי האלימות של נוער הגבעות לקחה את הבכורה מהמתינות של בנות ובני עקיבא? מתי זה קרה? ומתי בדיוק משנתו של הרב כהנא הפכה לדומיננטית יותר ממשנותיהם המתונות של הרב נריה או של הרב עמיטל, זיכרונם לברכה? איך הבריונות הזו של בן גביר, שאנחנו שומעים עליה יום-יום, החליפה את שיקול הדעת של אנשים כמו זבולון המר? במקום שבו ישב חנן פורת עומד עכשיו צבי סוכות; את שרה אליאש החליפה לימור סון הר מלך.
חבריי בציונות הדתית, ככה נראית הגאולה? אני חוששת שהמגזר הסרוג – שתמיד הסתכלתי עליו בהערכה גדולה, שלא לומר הערצה – נמצא על סף תהום, תהום ערכית, ומתכונן לקחת צעד גדול קדימה. רק לפני חמש שנים היה פה הרב רפי פרץ, שעמד מול המגזר וניסה לשכנע שאין סיבה שההמון ייטוש את המפלגה רק בגלל שצירפו את בן גביר ועוצמה יהודית, שכן מדובר – הוא הסביר – רק בבלוק טכני. מאז הגולם קם על יוצרו. עדת הפירומנים וחובבי גוג ומגוג פרמה, פשוט פרמה את הכיפה הסרוגה.
האם אפשר להפריד בין השפל שאליו הגיעה הציונות הדתית ובין השפל שאליו מידרדרת המדינה? תתעוררו. תתנערו. יש לנו מדינה להציל, ואנחנו חייבים אתכם. תודה.
289 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.