אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – –
– – יש משהו שובר לב במפגש עם משפחות החטופים פה בבניין. כל אחד מאיתנו עובר את זה, מגיעים אלינו. למה, בשם אלוהים, משפחות חטופים צריכות לספוג עלבונות משרים בממשלה? למה כל פעם שהם פוגשים את סמוטריץ', בסוף זה נגמר בזה שהם יושבים אצלי בחדר או אצלכם בחדר ובוכים כי שר האוצר או שר החינוך או שר – מישהו מחליט שתפקידו בעולם זה להעליב את משפחות החטופים ולדבר אליהם כאילו הם אויבי מדינת ישראל? החיים של האנשים האלה התפרקו, התפרקו.
אני מתקן. נכון, שר החינוך דיבר איתם יפה.
הם לא מצליחים לעבור את הבניין הזה בלי שמישהו יזרוק עליהם עלבונות ויטיח בהם דברים. יצאתם סופית מדעתכם? אין לכם כבר שום בושה? תחשבו על הילדים של עצמכם, תחשבו שהילדים שלכם היו שמונה חודשים בתופת המנהרות של עזה, ואז אתם באים לכנסת ישראל כדי לנסות לדבר בעדם, ושרים וחברי כנסת מעליבים אתכם, מטיחים בכם דברים, מתנהגים אליכם כאילו אתם אויבי המדינה. למה? מה כואב לכם פשוט לדבר אליהם יפה, כמו בני אדם? איזה הפסד פוליטי יש לכם בזה? מה, אתם תחזרו הביתה ויגידו: אתה לא בסדר, דיברת איתם יפה, השתתפת בכאבם, חיבקת אותם, הבנת שהם בגיהינום. סמוטריץ' קורא לזה "התאבדות קולקטיבית", לעצם הניסיון שלהם להחזיר הביתה את הילדים שלהם.
הממשלה הזאת היא הממשלה המופקרת בתולדות המדינה, אבל יום אחד, כשנסתכל אחורה, הדבר שנזכור זה שאין לכם לב. תודה רבה.
223 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.