קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, רמת הצביעות והגועל שעולה בבית הזה, בכנסת הנוכחית בכלל ומאז הטבח של 7 באוקטובר בפרט, שוברת כל שיא. בצד הזה של הבית יושבים בני אדם – לפחות מבחינה ביולוגית, אני לא תמיד בטוח שמדובר על מוסר ומצפון – ופשוט חוגגים טבח.
חלאות שמאמינים בעליונות גזעית. מפלצות אדם שליבם לא נרעד למראה מחליא, מעורר פלצות, של ילדים – –
– – של עשרות אלפי בני אדם שנרצחים בגלל מדיניות נפשעת – –
– – של עבריין שנאחז בקרנות המזבח – –
– – כדי לא להיכנס למקום שהוא ראוי לו, בית הכלא. הפשעים שנערמים פה – זה מהדהד שיר של ברטולט ברכט, שכאשר הפשעים נעשים רבים מדי, משתררת השתיקה. כאן זה יותר גרוע משתיקה – כאן יש חגיגה על הדם.
כולם יודעים, כולם יודעים שחבריי ואני – – –
תקשיב לי עד הסוף. תקשיב לי עד הסוף.
תקשיב לי עד הסוף. עכשיו, כל מי שאינו שקרן – ולצערי, המספר הולך ומתמעט בבית הזה – יודע טוב מאוד שחבריי בסיעה שלנו ואני וחבריי למפלגה – –
– – יצאנו נגד הטבח המחריד של 7 באוקטובר מהשנייה הראשונה.
אנחנו יצאנו נגד הפשעים המזוויעים שנעשו, בלי אבל ובלי הסתייגות. אמרנו והדגשנו שכל פשעי הכיבוש המחרידים שנעשים במשך עשרות שנים לא יכולים להצדיק את הטבח הזה. חזרנו ואמרנו שכל פשעי המצור לא יכולים להצדיק את הטבח הזה. חזרנו ואמרנו שב-2004, 2005, בדיונים בבית הזה על תוכנית ההתנתקות, חברי הכנסת שלנו הביעו התנגדות להתנתקות והזהירו ממה שעשוי לקרות.
כשנתניהו ארבע פעמים הצביע בעד ההתנתקות, חברי הכנסת של חד"ש לא הצביעו בעד ההתנתקות; עלו לדבר פה במליאה ואמרו: ללא עצמאות פלסטינית, ללא שחרור העם הפלסטיני מהכיבוש, ללא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – עזה תהפוך לכלא גדול שיתפוצץ לכולנו בפנים. חבריי, חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, היום יושב-ראש ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית בישראל, וחבר הכנסת וגם ידידי עיסאם מח'ול, עמדו פה ואמרו, הזהירו ממה שיקרה, ולא רוצים לשמוע.
איזו קונספציה קרסה? הקונספציה שלכם, הקונספציה שאפשר ביותר אלימות, ואפשר ביותר כוח, ואפשר ביותר דם, ואפשר ביותר שקרים, ואפשר ביותר דיכוי, ואפשר ביותר חיסולים. עכשיו הגעתם לזה שאפשר ביותר רצח של ילדים. דמם זועק מהאדמה.
דמם של יהודים וערבים פלסטינים גם יחד.
דמם של בני אדם, כי כל בני האדם הם בני אדם. ואתכם זה לא מעניין, אתם חוגגים על זה. ראיתי היום – ואני לא יודע אם לזה התכוונת, חבר הכנסת שטרן, אם לדיונים שהיו היום בוועדה למעמד האישה ובוועדת החוץ והביטחון.
ראיתי את זה. אני נמצא בקשר הדוק – אני לא צריך שיטיפו לי – עם משפחות החטופים והנרצחים. לצערי הרב, יש גם לא מעט חברים אישיים שלי שנרצחו ונחטפו. אני הזכרתי פה כמה פעמים שהמדריך שלי בשומר הצעיר לפני 45 שנה, מקיבוץ נירים – אני עצמי גרתי בקיבוץ נירים. הייתי שם לפני שבוע; הבית שגרתי בו נשרף – בנו של המדריך שלי עדיין חטוף, וליבי נקרע גם ברמה האישית. ואתה יודע שחברה אישית טובה שלי נרצחה בכפר עזה. היא סימסה לי בווטסאפ, כתבה לי הודעה מהממ"ד, דקות לפני ששחטו אותה ואת בעלה. אני לא צריך שיטיפו לי.
עכשיו, אני יכול להגיד שיש גם טבח בעזה. לא רק שאני יכול להגיד את זה, אני חייב להגיד את זה. אני חייב לזעוק את זה בכל פינה, בכל רגע, משום שהפשע שנעשה במערב הנגב לא מצדיק את הפשעים שנעשים בעזה. לעולם לא יצדיק.
והיום צפיתי בדמעות בעדויות על העינויים הנוראיים שעוברים החטופים, ואני חייב להודות שהסיבה שלא נכחתי בוועדות היא משום שאני לא יכול לעמוד בזה נפשית. מודה ומתוודה, לא יכול. אבל מה הממשלה עושה בשביל לשחרר אותם? כלום. כלום.
ראש הממשלה – ואני מסיים, אדוני. תודה על הזמן.
618 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.