כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, לפעמים אנשים מתרגלים לדברים שלא אמורים להיות רגילים. למשל, שעת חירום – זה דבר שאמור להיות זמני. במדינת ישראל, הזמני הזה הפך להיות קבוע ל-76 שנים, וגם בינתיים. האם אכן צריך להתרגל לדברים כאלה? האם צריך לחיות ולחשוב שזהו המצב שאנו חיים בו – הכול חירום בחירום? אז אם התיאוריה מתנגשת במציאות, צריך לחשוב, או שמשנים את המציאות, או שאומרים: טעינו בתיאוריה. צריך להגיע למשוואה, אבל להמשיך את כל החיים שנים על גבי שנים עם תיאוריה שמתנגשת במציאות – יש פה טעות. לפחות צריך להאמין שיש פה טעות. לפחות. הדבר הטריוויאלי, הפשוט הזה, לא מורכב. למה יש מצב חירום? בגלל שיש מצב של חוסר שלום, בגלל שיש מצב שמדינת ישראל שולטת בעם אחר. האם יש סיבה נוספת? אני מוכן לחכות. בדרך כלל אתם קוטעים אנשים. אם יש לכם תשובה על השאלה הזו, אני אשמח לשתוק פה על חשבון הזמן שלי ולשמוע אתכם.
אז בגלל שמדינת ישראל שולטת בעם אחר, יש מצב חירום. הכיבוש הזה כל כך משחית, ולא צריך להתרגל למצב הזה. כל מה שקורה – כולל ההפיכה המשטרית, כולל הפגיעה במרחב הדמוקרטי – זה מבית היוצר של הכיבוש. לכן, אני קורא לאזרחי המדינה לא להתרגל למצב הזה. אפשר לעבור למצב אחר לגמרי – –
– – למצב יציב, שוויוני, דמוקרטי. כן, כן, אפשר.
וזה להכיר במציאות הפשוטה שיש פה מיליוני פלסטינים ומיליוני יהודים. מגיעה לשניהם זכות להגדרה עצמית, ולחיות בשלום מדינה לצד מדינה, ולא מדינה על חשבון מדינה או מדינה על חשבון עם, לא, אלא מימוש זכות הגדרה עצמית לשני העמים. ולהגיע לשלום, לדמוקרטיה, לשוויון, ליציבות, ולבטל את החוק הזה. זה מה שצריך לעשות, וזוהי הדרך היחידה שתביא רק טוב לשני העמים ולכל האזרחים. תודה רבה.
274 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.