עובדות ועובדים סוציאליים במסגרת מלחמת חרבות ברזל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, שר הרווחה הרב מרגי – היום הזה מוקדש לעובדים הסוציאליים שבתחום משרדך. יש לי את הזכות, כיושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, להתייחס לעניין הזה של העובדים הסוציאליים. יש ארבע מילים בתורה: "ושמעתי כי חנון אני". כתוב שצריך לדבוק במעשיו של הקדוש ברוך הוא – מה הוא רחום, אתה תהיה רחום. מה הוא חנון, אתה תהיה חנון. מה זה ה"חנון" הזה? חנון זה מלשון חנינה, לחון. תפקידו של העובד הסוציאלי, בעיניי, הוא לחון. הוא לא שוטר, הוא לא פקיד – הוא בא לשמוע, להקשיב לכאביו של האזרח, של האדם, של הנצרך, שיושב מולו.

ולכן, אני שמח על היום הזה, שבו הכנסת מציינת את חשיבות העובדה שלא מקבלים בשוויון נפש את מצוקתם של הנזקקים. היו זמנים והיו מדינות שהאדם הנזקק היה נזרק לגורלו. העשירים היו עשירים והעניים היו עניים, המאושרים היו מאושרים והשבורים היו שבורים, ולא תמיד זה היה מסיבות כלכליות, ואף אחד לא התייחס לאדם הנזקק לעזרה.

ברגע שהעולם הכיר בכך – ובעצם מותר לומר שהיהדות היא הראשונה שבישרה לעולם את העניין הזה, שצריך להתייחס לנזקק ולעני ולעזור לו. מי האיש שעושה את העבודה הזאת בשם כולנו? זהו העובד הסוציאלי. אנחנו היום רואים את העובד הסוציאלי כחלק בלתי נפרד מהשגרה, עם מוסדות השלטון. אסור לנו לראות כך את העבודה הקדושה הזאת. עלינו לשאוף לכך שהעובד הסוציאלי יהיה איש חסד, ותכונתו צריכה להיות אהבת חסד, שהוא אוהב את האדם היושב מולו עם כל הלב, מונע משליחות, גדוש בערכים, גדוש ברצון לעזרה לזולת, ובמילה אחת – חמלה.

הצד השני של המטבע זה הממסד השלטוני, שרואה בעובד הסוציאלי פקיד שלטון שצריך לשמור שהמטופל לא יוציא מהמדינה יותר ממה שמגיע לו. במידה מסוימת הוא מייצג את השלטון – להשליט סדר לטובת המדינה, קופת האוצר, ולא לסייע לאזרח, אלא לסייע למדינה שבה הוא עובד. וזה ההבדל הגדול והפער המשמעותי מאוד בין העובד הסוציאלי האידיאלי לבין פקידים שחושבים שזה התפקיד שלהם. זה ניכר גם בגישה ובדרך, שבאות לידי ביטוי בטיפול באנשים הנזקקים. לכן, עובד סוציאלי זה אחד התפקידים הרגישים שיש במדינה. תפקיד שיכול להיות חובה, תפקיד שלטוני, ויכול להיות זכות של חסד ורחמים. זה לגמרי תלוי באדם אחד – בעובד הסוציאלי עצמו.

אנחנו כנציגי ציבור צריכים לעשות הכול, ככל יכולתנו, כדי לגרום שיותר ויותר אנשים יראו בעבודה הסוציאלית זכות, שליחות, ולא חלילה מטלה מעיקה, שצריך לסמן וי, לסיים את היום, ללכת הביתה ולשלוח את המטופל לתור הבא.

אני גם מודע לכך שהדרך לכך היא השכר ההולם. העובדים הסוציאליים נקרעים – בגלל שיש מעט עובדים סוציאליים והמון נצרכים, הם נקרעים בין התיקים, וכל תיק זה בן אדם. אם ייתנו שכר הולם לאנשים מסורים שליבם עם המטופלים יומם ולילה, זה יביא גם את אנשי המקצוע הראויים לכך. צריך הכשרות מתאימות, רגישות – אבל הקוד הוא רגישות. הכול צריך להיות בשיתוף פעולה, תוך שימת לב לכללים המקובלים לגבי כל מטופל – מאיזו קהילה, מאיזו עדה, מאיזו סביבה, מאיזו משפחה, מאיזו עיר הוא; כי אין דומה מצבו של אדם אחד למצבו של אדם שני, למרות שנראה ששניהם נזקקים. אם העובד הסוציאלי עובד עם האדם, עם הקהילה, עם המשפחה שלו, אז הוא יכול לעזור לו יותר. בשביל להפעיל כוח יש מספיק גורמים אחרים. העובד הסוציאלי צריך להיות רגיש, קשוב ואמפתי; לגרום למטופל להגיע בעצמו אל היעד; להוביל אותו בעדינות – לא בכפייה, אלא בהבנה שלטובתו הוא צריך לעשות א', ב' וג' כדי לעשות כמה צעדים לצאת ממצוקתו.

הייתי גם מציע, בגלל המצוקה, אדוני היושב-ראש, של המקצוע, שאין הרבה אנשים, לפתח את עניין המקצוע של עובד סוציאלי, להרחיב את המניפה של הטיפול באנשים נזקקים, כדי שלא יצטרכו לחכות שבועות וחודשים עבור הקשבה במשך 45 דקות בשבוע או פחות. להכשיר עוד ועוד אנשים, לאו דווקא בתארים הנדרשים היום, שיוכלו לעשות שלבים שונים בהקשבה לאנשים ולשחרר אלפי תיקים שתקועים היום במערכת. תודה רבה ושיהיה בהצלחה.