כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינה דמוקרטית לא יכולה להתקיים בלי שוויון בסיסי בין אזרחיה, בלי חוזה חברתי אמיתי שכולם כולל כולם מחויבים אליו. הדרישה הזו לשוויון היא גם הדבר ההוגן, הצודק והנכון לעתידה של מדינת ישראל. אבל בכל פעם שהציבור המשרת והעובד קם ודורש שוויון בנטל השירות, שוויון בהשתתפות בתעסוקה, מייד קמים וקוראים לנו: שונאי חרדים.
זו טקטיקת האשמת קורבן קלאסית: אם אתה מוחה כנגד חוסר צדק, אז טוענים שאתה שונא את מי שכנגדו אתה מוחה. זאת טקטיקה שנועדה לטשטש את העובדה שחוסר הצדק והשוויון הוא תוצאה של דיל פוליטי מעוות שנועד להעדיף מגזרים מסוימים על פני מגזרים אחרים במדינה. ואנחנו, הציבור המשרת והעובד, שיתפנו פעולה עם העיוות הזה יותר מדי זמן. שיתפנו פעולה כי לא רצינו להיקרא שונאי חרדים; שיתפנו פעולה כי הרגשנו אחריות כלפי המדינה; שיתפנו פעולה כי היינו עסוקים בלגמור את החודש.
ובזמן שאנחנו משתפים פעולה, יש מי שמבקשים דווקא עכשיו להמשיך ולהגדיל עלינו את המעמסה, להכביד עוד יותר. הזרמת מיליארדי שקלים נוספים לעידוד השתמטות משירות ומתעסוקה של צעירים חרדים, לצד החוק להכבדת הנטל על המשרתים בסדיר ובמילואים, וכל זה בעיצומה של מלחמה נוראית, הם הקש ששבר את גב הגמל, או יותר נכון את גב החמור.
לא עוד. לא אכפת לנו יותר שתקראו לנו שונאי חרדים, כי אנחנו לא שונאים, אנחנו אוהבים – אנחנו אוהבים את מדינת ישראל ואת עם ישראל. מי שאוהב את המדינה שלו, רוצה שהיא תפרח ותצמח. מי שאוהב את העם שלו, מתעקש שיהיה חוזה חברתי אמיתי, הוגן ושוויוני. מי שאוהב ומכיר את תורת ישראל, יודע שאסור להישאר בישיבה בזמן שהאחים שלך יוצאים למלחמה. שוויון בנטל עכשיו. תודה רבה.
255 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.