קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ביטן, ברשותכם, הנושא שאני הולך להעלות עכשיו הוא לא פשוט – הוא לא פשוט והוא מחייב התייחסות רחבה ואמירה ברורה מאוד מהבית הזה. אלינה פלחטי נרצחה בפיגוע באותה שבת שחורה במסיבה ברעים. מדובר בבחורה שנולדה בקלינינגרד, שירתה בצה"ל, ובאותה שבת שחורה הלכה לחגוג במסיבה ברעים. היא נרצחה שם, אך לא מצאו את גופתה במשך שלושה שבועות, והיא הוגדרה נעדרת. לאחר שלושה שבועות קיבלה משפחתה את ההודעה המרה. זאת הפעם הראשונה שאלינה מתה.
בפעם השנייה שהיא מתה זה היה איך שנהגו בה בבית שאן כשהיו צריכים לקבור אותה. אלינה הייתה בעיצומו של הליך גיור, אחיה כבר עבר גיור מלא, ועדיין החליטו שהיא תיקבר מחוץ לגדר. ולא זו בלבד שאמרו למשפחה שהיא תיקבר מחוץ לגדר, אלא גם במודעת האבל לא יפרסמו שיושבים שבעה, כי אי-אפשר לשבת עליה שבעה. איפה נשמע כדבר הזה? האם לא ברור שאין מישהי שיותר ממנה רצתה לקשור את גורלה עם העם היהודי? האם לא ברור לחלוטין שהיא צריכה לפחות לקבל מינימום חסד של אמת אחרון, כמו כל אחד מבני עמנו שנרצח כאן בפעולות האיבה? אגב, כפי שנוהגים כבר מזמן בבתי העלמין הצבאיים, שמבינים שנלחמים יחד ונקברים יחד.
הסיפור הזה מצטרף לסיפור של משפחת קפשיטר מדימונה, שבאותה שבת שחורה הלכה לעשות קמפינג באשקלון. הם שמעו את האזעקות והחליטו שהם חוזרים חזרה, ובדרכם לבאר שבע נטבחו – האבא יבגני, האימא דינה ושני ילדיהם, אלין בת השמונה ואיתן בן החמש. האב לא היה יהודי, האישה הייתה יהודייה והילדים יהודים. את האב קברו מחוץ לגדר. הסבא והסבתא קיבלו החלטה שאני לא רוצה לאחל לאף אחד שיצטרך לעמוד באירוע כזה; הם אמרו: אין דבר כזה – האישה והילדים ייקברו עם האבא, גם הם ייקברו מחוץ לגדר. זאת ההתייחסות שלנו? זה העם היהודי? ככה אנחנו נוהגים? כשאנחנו יודעים – ואני אומר את זה כאן, ובזה אני אסיים, אדוני היושב-ראש – שההלכה יודעת למצוא את הפתרונות. אני אומר מכאן שהרב הראשי לישראל חייב להוריד לכל רבני הערים, לרבני השכונות, למועצות הדתיות ולחברה קדישא הנחיה ברורה איך נוהגים במקרים כאלה, כדי שלא יהרגו פעם שנייה את מי שכבר נהרג כאן פעם אחת על קידוש השם.
333 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.