תודה, כבוד יושב-ראש הכנסת. כבוד השרה, כבוד השרים, חברים יקרים, חזרתי לא מזמן מהלווייתו של הרב דרוקמן, זקן ובכיר רבני הציונות הדתית.
היו שם המונים. זאת אומרת, זו לא הייתה לוויה ממלכתית, אבל זו הייתה הלוויה ציבורית, שציבור רב וגדול הלך אחרי הרב. כשאני שומעת את המילים "הרב דרוקמן" אני רואה מולי את הציונות הדתית, את הערכים הרבים שהחזיק הרב, של חינוך, של התיישבות, של בניין התורה. הרב היה כל-כולו שליחות, כל-כולו אהבת האדם, שנבעה מאהבת ריבונו של עולם. הוא פשוט לא היה יכול לראות מישהו ולא להזדהות איתו ולאהוב אותו. הרב היה כולו כולו אהבה. הוא כל כך יחסר לנו, ואני לא מאמינה שנוכל להתגבר על הדבר הזה, אבל אני כן רוצה להאמין ולקוות שנוכל ללכת בדרכו ולהמשיך בבניין התורה, בבניין העם, וכמובן בבניין הארץ. תודה.
127 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.