אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשיצאנו לדרך עם החוק הזה, יעלי הייתה עוד ילדה ועוד גרה בבית. היום היא אישה צעירה שחיה עם החברים שלה בבית לחיים. נולדת לך ילדה, ואחרי שנתיים מאבחנים אותה, ואז כל החיים אתה דואג. זה המצב היסודי שלי – שאני דואג לה. אני פה אז אני דואג לה, אני לא יכול להיות לידה, אני לא יודע לשמור עליה, אולי היא לא יודעת להגיד למישהו שקרה לה משהו, אולי כואב לה משהו ואין לה איך להסביר את זה; ואתה דואג לה כשהולכים לבריכה וילדים מתקרבים אליה; והולכים למסעדה ואתה דואג שהיא לא תגנוב אוכל מאיזה משולחן של אחרים, כי היא לא מבינה את ההבדלים. והיום אני דואג טיפה פחות, עכשיו שהחוק הזה עבר. לא, זה לא יעבור לי – זה המצב היסודי שלי ושל עשרות אלפי משפחות ברחבי מדינת ישראל, התחושה המתמדת של דאגה. יש לך ילד או ילדה ואתה כל הזמן פוחד, אבל טיפה פחות, כי עשינו משהו בעניין.
אני רוצה להתחיל את רשימת התודות באופוזיציה. תבורכו ושמשמיים יברכו אתכם. זה כמעט בלתי נתפס, היכולת הזאת שהייתה בבית הזה לשתף פעולה סביב הנושא הזה. זה מה שאמור להיות הבית הזה – המקום שבו עובדים יחד כדי שנדאג פחות. אני מודה לאפרת על העבודה המופלאה שעשית. ומאיר, אחי הבכור, אתה יודע, יעל היא גם הילדה שלך, כי אתה אחי הבכור. ואני מודה לאיווט ליברמן. לא נהוג בחוקים להודות למשרד האוצר ולשר האוצר. הוא התגייס פה לגמרי. לא כל יום מעבירים סכום כזה. אני מודה למטה המיוחדים שלנו. אני אחזור הביתה ואנשק אותה בשם כולכם. תודה רבה.
249 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.