כבוד היושב-ראש, כבוד השרים הנכבדים, כנסת נכבדה, אפרת היקרה, תודה לך על ניהול הוועדה. אפרת, תודה רבה על ניהול הוועדה תמיד, אבל בפרט בחוק הזה, תמיד בצורה מקצועית, אבל גם אנושית. לא תמיד זה עובד ביחד, ואצלך היה כיף להסתכל. למרות שאני יושבת בספסלי האופוזיציה ואת בקואליציה, אני בהחלט רוצה לציין את זה, כי את היית פשוט נהדרת. אני לא אחזור על כל התודות, כי אפרת כבר נקבה בשמותיהם והזמן שלי לחוץ, אז אני ממשיכה הלאה.
דני הוא על הרצף האוטיסטי. הוא למד בבית ספר לילדים בסיכון, לא בחינוך המיוחד, ולכן בגיל 18 הוא סיים את הלימודים, אבל הרצף האוטיסטי נשאר אצלו. ההורים שלו פנו אליי שאעזור לו ולהם לחפש לו מסגרת המשך, אם בבית ואם חוץ-ביתית, אבל לא הצלחנו. אתם יודעים למה לא הצלחנו? כי לדני יש גם מוגבלות נפשית, ובכל מקום שהוא הלך וחיפש אמרו לו: סליחה, מוגבלות נפשית – לא אצלנו, תפנה למשרד הבריאות. בשלב כלשהו אפילו חשבתי להמליץ להם להסתיר את המוגבלות הנפשית, כי רק ככה יצליחו למצוא לו מסגרת נאותה, אבל פחדתי לקחת את זה על עצמי, כי חלילה וחס, לא תהיה לו מסגרת מתאימה, ואנחנו כולנו נצא בהפסד.
לכן המשכתי, ואני ממשיכה עד היום. ביקשתי לערב את משרד הרווחה וגם את ליליאן. בינתיים עוד אין פתרון, אבל כן, ישנה בעיה רצינית לאנשים שיש להם גם מוגבלות פיזית או שקופה אבל לא בריאות הנפש יחד עם בריאות הנפש.
אני נמצאת בכנסת כמעט שנה ושלושה חודשים. הייתי באלפי שעות דיון בנושאים של בריאות ורווחה בכלל ובריאות הנפש בפרט – בחקיקה, בתקנות, בנהלים, בהוראות – ופעם אחר פעם, ממש כך, פעם אחר פעם, פשוט מדירים את מתמודדי הנפש מהשירותים, גוזלים מהם זכויות. המדינה משתחררת מחובתה כלפיהם. הם פשוט אזרחים סוג ב'. אז אני מבינה, נכון, קשה מאוד להבין מוגבלות שקופה שלא רואים בעיניים, לא רואים את זה באופן מוחשי, את המגבלה, אבל חברים, מגבלה נפשית היא בראש ובראשונה בראש, במוח. היא נמצאת ומשפיעה על התפקוד, או ליתר דיוק, מגבילה את התפקוד היום-יומי של האדם. תראו, אני הגשתי הרבה הצעות חוק שמטרתן בשורה התחתונה היא להשוות זכויות בין מוגבלות נפשית למוגבלות פיזית. לצערי, אף שהחברה היום יותר ויותר עמלה על קבלת האחר והשונה, והחברה מבינה, היא מבינה את החשיבות של שילוב בקהילה, בחברה, והיא גם מבינה את הרווח הכפול, גם של הפרט, של האדם עם המוגבלות, וגם של הכלל, עדיין, המוגבלות הנפשית נותרה מחוץ לשיח, כי היא שקופה, כי היא לא מובנת, לא צפויה, אולי אפילו מפחידה אנשים. החקיקה בישראל פעם אחר פעם מפלה את מתמודדי הנפש, לא רואה אותם. היא רואה רק את המגבלה.
עד כאן. עד כאן. לא עוד. חוק שירותי רווחה, שמטרתו להעביר את השירותים מהמוסדות לקהילה ולתפור חליפת טיפול אישית, הוא מצוין, הוא חוק מעולה. אבל למה אותו אדם שיש באמתחתו גם מגבלה נפשית, תיגרע ממנו הזכות לקבל את השירות? אמרו לי: מיכל, אל תדאגי, הוא יהיה זכאי. בעצם, זה שהוא מתמודד עם מגבלה נפשית זה לא משנה, כי יש לו גם את המגבלה הפיזית, הוא זכאי לשירות. אבל אני התעקשתי, לא ויתרתי. אם הוא בכל מקרה זכאי, אז בבקשה, שזה יהיה כתוב שחור על גבי לבן. הנייר סובל הכול והוא יכול לסבול גם את זה. שיראו כל מתמודדי הנפש שדי לאפליה.
ותודה רבה, ברוך השם, זה נכנס. זהו הישג ענק למתמודדי הנפש, להם ולכל המשפחות שלהם. מגיע להם להיות זכאים לשירות. לא עוד אפליה על רקע נפשי. נגמר לי הזמן, אבל חשוב לי להגיד: אין לכם מושג כמה הורים, שר הרווחה, שר החוץ, כמה הורים מודים לכם היום. אנשים שיש להם גם מוגבלות נפשית וגם מוגבלות פיזית או אוטיזם או חירשות היו נופלים בין הכיסאות, נזרקים ממשרד הבריאות למשרד הרווחה, ממשרד הרווחה למשרד הבריאות. אף אחד לא הסכים לקבל אותם. היום פתרנו את זה. תודה.
592 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.