ציון יום המודעות להיעלמות ילדי תימן, בלקן והמזרח

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סבתא מספרת שלשכנה שלנו, ממשפחת כהן, נולדו תאומים, וכולם ראו את התינוקות והתרגשו. אחרי הלידה חיילים שהיו במושב לקחו את היולדת והתאומים לבית חולים. כשהגיעו, לקחו לה את התינוקות ואמרו לה שהם חולים, והיא לא יכולה להיניק אותם. אחרי ארבעה ימים שחררו אותה הביתה ואמרו לה ולבעלה: תבואו מחר לקחת את הילדים. למוחרת כשהם הגיעו אמרו לה שהם נפטרו. הם ביקשו לראות אותם אבל לא נתנו להם. ליונה השכנה לקחו ילד בלידה בבית חולים. לאשתו של יפת השכן לקחו בן. לאשתו של חיים לקחו ילד בן שנתיים. הילד נכווה ממים רותחים ולקחו אותו לבית חולים. אמרו לה שהוא צריך להישאר תחת מעקב. יום למוחרת האבא נסע להביא את הילד אבל אמרו לי שהוא נפטר ואי-אפשר לראות אותו. לגאולה לקחו בת כשהייתה בת שנה. רופא במושב אמר שהילדה לא מרגישה טוב, צריך לקחת אותה לבית חולים. שבוע אחרי שהגיעה אמרו לה שהילדה מתה, וכמובן גם לה לא נתנו לראות את הגופה. לחנה נולדה בת, גם אותה לקחו. שמונה ילדים שסבתא שלי יודעת לספר עליהם רק מהמושב שלנו.

זאת עוד עדות לפרשה המזעזעת שמלווה אותנו שנים על גבי שנים, ואין מזור ואין מרפא. נאמר כאן על ידי כמה מחברי הכנסת שהדברים יכול להיות שהתרחשו בטעות, שלא הייתה מגמה, אל תאשימו את הציונות. חס ושלום, חס ושלום, אף אחד לא יאשים את הציונות, לא אני ולא כל אנשי תימן. כן צריך להאשים, וכן צריך להישיר מבט, וכן לא מספיקה כאן התנצלות של קבוצה מסוימת, ממוקדת, שהתנהגה במדינה הזאת כאילו היא בעלת הבית; שניהלה את המדינה, ושחשבה שאין דין ואין דיין, ולעולם לא יצטרכו לתת את הדין.

הסיפור כאן, אדוני היושב-ראש, זה לא איזשהו יצר של נקמנות, חלילה וחס, או חיטוט מיותר בנבכי היסטוריה. הסיפור כאן זה לרפא את הכאב; הסיפור כאן זה למצוא מזור. הסיפור כאן זה לבוא לכל אותם אנשים שהפצע בליבם פתוח, להישיר מבט, ולא רק לבקש סליחה מן הפה ולחוץ אלא באמת לספר מה היה כאן, לדעת את האמת ולגרום לכך שמדינת ישראל כולה תבוא ותרכין ראש לפני העוול הנורא שעשו כאן. הדרך לטפל בעוולות זה לא לטאטא אותן; הדרך לטפל בעוולות זה לא להסתיר אותן. הדרך לטפל בעוולות זה להציף אותן, להסתכל עליהן, להפיק לקחים, לבדוק איפה טעינו ולאן אנחנו הולכים.

לצערי, אדוני היושב-ראש, הסיפור של ילדי תימן הוא לא לבד. עד היום יש ציבורים במדינת ישראל שסובלים מאפליה, שסובלים מיחס שהוא יחס לא שוויוני. היום היינו בדיון בעניינו של הילד מוישי קליינרמן, שנעדר, ואמרו שם לאורך כל – ומכל הגוונים: אם היה מדובר בילד שהוא לא ילד חרדי, העולם היה כאן כמרקחה, מדינת ישראל הייתה יוצאת מהכלים כדי להחזיר את הילד הזה הביתה. צריך לומר את זה בצורה פשוטה: במדינת ישראל יש ציבורים שלא זוכים לאותו יחס. וכבר אמר הנשיא אהרן ברק בפסקי הדין שלו בבית המשפט העליון: אין יותר קשה מתחושת האפליה, מתחושת בניה של החברה בישראל שמקפחים אותם.

המינימום שצריך לעשות היום זה להפסיק את האפליה. המינימום שצריך לעשות היום זה להישיר מבט, לבקש סליחה, לתת דין וחשבון אמיתי, לא רק למשפחות אלא גם לעצמנו כמדינה.