ציון יום המודעות להיעלמות ילדי תימן, בלקן והמזרח

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת – שר אני לא רואה.

יש. אז אדוני השר, ראשית, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך אותך על שהשתתפת בכנס החשוב הזה אתמול ועל שאתה מקיים את הדיון הזה היום במליאה. שמעתי גם את הדברים המרגשים של חברת הכנסת נירה שפק, ששמעתי בפעם הראשונה לפני שנה בדיוק במצעד הגאווה במצפה רמון. דברים חשובים. ובכלל, אני רוצה להגיד למי שמפחד מכל הנושא – ויש כאלה שמפחדים: אנחנו רוצים שייעשה צדק עם המשפחות. אנחנו לא רוצים להאשים אף אחד, בטח לא את כל מדינת ישראל, את כל הציונות, את מפלגת העבודה, אני לא יודע את מי; אנחנו לא רוצים להאשים אף אחד, אנחנו רוצים פשוט שאנשים ידעו מה קרה, מה היה, ושייעשו איתם צדק, ריפוי והכרה, זה הכול. לא מבקשים פה להעמיד אנשים לדין. אפשר להירגע. לא אומרים שמטרתה של המדינה הייתה להרוס חיים.

אנחנו מציינים היום בכנסת את יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. תשימו לב איזה ניסוח מעניין, כי הרי תימן היא במזרח. אני מניח שעבור רבים מאיתנו, אלה שאולי לא חוו את הזוועה הזו, עצם האזכור של הפרשה הכואבת בכנסת מעיד על התקדמות והכרה כלשהי של המדינה בפשעים שנעשו בראשית ימיה, אבל חייבים להודות, זה לא מספיק, עצם קיום הדיון. אנחנו לא עושים מספיק.

אין כאב גדול מזה של הורים שמאבדים ילדה או ילד. אין. אנחנו חיים במדינה שמכירה זאת היטב, לצערנו. המחשבה שכאב כזה נגרם לאזרחים על ידי שלוחות של המדינה עצמה, אנשים שפעלו מטעם המדינה – אולי לא בכוונה, או כן – שבלהט הקמת המדינה משפחות נקרעו, מכאיבה לרבים מאיתנו, אבל האובדן וההשתקה כואבים אפילו יותר. הכאב העצום שהיה מנת חלקם של עולים רבים מדי – וגם אחד הוא יותר מדי, גם אם זה היה רק אחד, אבל לצערנו מדובר במאות לפחות, אולי גם יותר, אולי גם אלפים – הוכפל כי השתקנו אותו, כי העלמנו עין. אחיהם ואחיותיהם של הילדים והילדות החטופים זוכרים היטב את האבל והיגון של ההורים על הילד שנעלם; חלק מההורים כבר לא בחיים. גם ילדיהם, בני הדור השלישי, עדיין זוכרים. הכאב לא עוזב משפחות כאלה. למה שיעזוב? זה פשע כל כך לא אנושי, לא מוסרי, והדעת מתקשה לתפוס שהדברים באמת היו. אבל הם היו. אנחנו לא תמיד יודעים כמה היו, אבל אנחנו יודעים שהיו.

ממרחק הזמן אנחנו מכירים נרטיבים שונים לגבי הפרשה. יש מי שאומרים שהייתה יד מכוונת; יש מי שאומרים שאלה היו פעולות פרטיות של אנשי רפואה ורווחה; יש מי שטוענים שהכול נעשה במטרה לתת לילדים האלה חיים טובים יותר, ואני גם מאמין בזה; יש מי שזועקים, בצדק, ששום טוב לא יוצא מלקרוע ילד מהוריו. יש אכן הוכחות שחלק מהילדים נפטרו – גם זה ברור, בבלגן שהיה אז לא נפטרו רק ילדים מתימן, המזרח והבלקן. אבל יש גם מי שאותרו אצל משפחות אחרות, ורבים שהמידע לגביהם פשוט לא קיים, שזה מעורר שאלות. אישה נושאת עובר במשך תשעה חודשים, מרגישה את בעיטותיו ולבסוף יולדת אותו בכאב שקשה לדמיין אותו – אולי חברת כנסת יכולה לדמיין, אני לא – רק כדי שייעלם אחר כך? ועוד על ידי מי שאמורים היו לדאוג לשלומו ולביטחונו או לשלומה ולביטחונה? וזה מספק אותנו? אסור לנו להסתפק בזה.

אומנם הזמנים היו אחרים. הגישה האדנותית והגזענית כלפי העולים מהמדינות האלה הייתה נורמה רווחת. צריך להגיד, זה גם היה כך בעולם, זה לא משהו שהמצאנו כאן. זו הייתה רוח התקופה. החטיפות היו מקרה אחד, מזוויע במיוחד, של פעולות מפלות רבות שננקטו כלפי אותם עולים. זה קרה גם עם מטופלי גזזת; עם מי ששלח את העולים החדשים לעיירות הפיתוח ואיים עליהם שייקח את ילדיהם; זה קרה בקצבאות שחילקה המדינה הצעירה, בעבודות שנתנו להם – את רובם שלחו אותם להיות חוטבי העצים, שואבי המים. את באושי הגזענות הזו אנחנו מריחים עד היום. הכתם המביש של העבר, לא נוכל לנקות אותו כל כך מהר, אבל עלינו לעשות כל מה שבידינו כדי לנסות ולהסיר אותו מעלינו היום.

האנשים האלה שהיו מעורבים במה שנעשה, אם בפועל, אם בשתיקה והעלמת עין, לא היו רעים מאיתנו; הם גם לא היו יותר טובים מאיתנו, אבל לא היו יותר רעים מאיתנו. הם היו אנושיים בדיוק כמונו, רק שהם היו חלק ממערכת שהידרדרה לזה. היום זה התפקיד שלנו לעשות כל שניתן כדי לחשוף את העוולות. זה התפקיד שלנו להביא צדק למשפחות. היום, ממליאת הכנסת, אני מבקש להצטרף לקריאת של המשפחות: הכרה, צדק וריפוי.