ציון יום המודעות להיעלמות ילדי תימן, בלקן והמזרח

אני חושבת, חמש דקות.

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בחרתי ביום הזה לדבר על מילים צורבות, מילים מכוננות ומילים מכתיבות מציאות. גם עכשיו, כששמעתי אותך, קרן, ואותך, כבוד היושב-ראש מיקי, מדברים, המילה שנאמרת היא "פרשה": "פרשת היעלמותם", כאילו יד נעלמה באה והעלימה אותם, פרשה שהפכה להיות "פרשת ילדי תימן". נכנסתי לוויקיפדיה לראות עוד פעם. אחרי הכול, איך הגדירו את זה? "פרשת ילדי תימן". מה בפרשה? אנחנו מפחדים לשים את האצבע. אין לנו מספיק בגרות והוגנות לקרוא למעשה בשמו.

אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק לכבס מילים. הסיפור הוא סיפורם של תינוקות שנולדו למשפחות עולים חדשים, רובן משפחות עולים מתימן, שעלו לארץ להגשים חלום של העם במולדתו, עלייה דתית לארץ הקודש. על פי המחקרים עד כה, בשנים 1948–1954 הם נלקחו ממשפחותיהם, לא ידוע לאן, אין מקומות קבורה מוסדרים לרובם, הורים לא הורשו לבקר את ילדיהם – פשוט סיפור של אובדן קשר.

ניתנות תשובות שונות לאורך השנים: מצב קשה בארץ; תנאים שלא אפשרו תיעוד; אי-יכולת לתקשר עם המשפחות מבחינה מנטלית או שפה; גם נורמות ותפיסת אדנות של חלק מנושאי מהתפקידים ופטרונות, אי-שיתוף ההורים במצב של היקרים להם מכול, ובעיקר התעלמות; סיפור על חוקים שלא הסדירו רפואית את היכולת לעקוב ועוד ועוד. כל זה לא יכול להסביר לי למה אימא, סבתא, אבא וסבא לא יכולים לדעת מה קרה עם הילדים שלהם. במקביל יש הצטברות עדויות של אנשי רפואה כי הילדים והילדות נלקחו, נעלמו, מבתי החולים, וכל זה ממשיך לשרוף את נפשן וליבן של המשפחות. שנים של תחושת אובדן ואי-ודאות, ובעיקר אשמה – אשמה עצמית איך הם לא שמרו על היקרים להם מכול.

לצערי, המצע שעליו צמחו החשדות היה מורעל. זה לא היה סתם ככה. היה סיפורם של התימנים שהתיישבו ליד חוות כינרת וסולקו משם על ידי אנשי קבוצת כינרת לרחובות. היה הסיפור של פרשת מקוב, ומי שלא מכיר אותה כדאי שיכיר – סיפור של עובדות תימניות שעבדו בחצר האיכר והוכו כי נכנסו לאסוף זמורות יבשות כדי שיהיה חם לילדים שלהן, פרשה שאפילו לא הורשתה בהנצחה. כשדן אלמגור כתב את השיר שלו "זמורות יבשות", אסרו עליו להשמיע אותו, ורק בזמן האחרון, כשהוא קיבל פרס על מפעל חיים, הוא התנה את הקבלה בזה שייתנו לו לספר את סיפור פרשת מקוב.

בחרתי לספר פה סיפור משפחתי, סיפור עדות לא של משפחתי שלי אלא של משפחה ששמעתי מצורי, בעלה של חברתי שרית. הוא סיפר לי את מה ששמע מסבתו, וזה סיפור אחד מני רבים, וגם פה יש אובדן, תסכול, אשמה, הלקאה עצמית ואטימות של חברה וממשל לזעקות שבר. משפחת חלא עלתה ארצה מתימן. המשפחה הגיעה למחנה עולים בראש העין בליל ראש השנה. יום-יומיים אחרי כן, במסגרת בדיקה שגרתית – כך הם מבינים, מכיוון שאף אחד מבני המשפחה לא היה חולה – הגיע רופא, ולקח את ילדם הקטן בן השנתיים סאלם, שלום, בן יחיא. הם לקחו אותו לבית החולים דג'אני ביפו. הוא נלקח למרות הסירוב של האימא וצעקות השבר שלה שהוא לא חולה, שהוא בריא ומרגיש טוב. במשך שבועיים לא הרשו למשפחה להגיע לבית החולים. כל פעם שהם הגיעו, סופר להם סיפור אחר, כאילו לא היה זה בנם, כאילו לא גידלו אותו עד הרגע הזה במשך שנתיים.

בבית החולים הוא הוחזק, על פי המידע שאספה המשפחה, כשלושה חודשים, עד שיום אחד הוא נעלם כלא היה. כל פעם נאמר להם מקום אחר, והם נסעו ממקום למקום וחיפשו אותו. כששאלו באחת הפעמים את האחות היכן הוא, היא עדכנה אותם שהוא עבר למחנה עין שמר או לתל השומר. האבא נסע לחפש ולא מצא אותו. הוא הגיע לעין שמר עם מנהל בשם שמואל – כך מופיע בעדות – ונאמר להם שהם לא שמעו בכלל על הילד או על שמו. האבא חזר הביתה וסיפר שהילד לא נמצא. הוא הלך והגיש תלונה במשטרה, וכל פעם שהם הגיעו לשאול או לחקור לא הייתה תשובה, עד שבמחקרים לאורך השנים הם הגיעו לכמה תעודות: ניתנה תעודת פטירה שבה נכתב שב-1 באוקטובר הילד שלהם נפטר. הכתובת האחרונה הייתה מחנה עולים עין שמר, ומקום הפטירה – בית החולים ליולדות וילדים ביפו. באותה תעודה גם נכתב שהפטירה נרשמה ב-10 באוקטובר, זאת אומרת עשרה ימים אחרי הפטירה. בתעודות אחרות, בתעודת חברה קדישא, נכתב כי ב-2 באוקטובר ניתן רישיון הקבורה. וכך הם מחפשים ומחפשים ולא מבינים מה קרה לבן, לאח.

הסבתא, מספר לי צורי, יונה גוסנא חלא, עד יום מותה חיכתה לילד שלה, עד יום מותה רצתה לראות אותו. בגיליון חולה שהם מצאו נכתב שהוא התקבל ב-24 בספטמבר ויצא ב-30 בספטמבר ממחנה עולים ראש העין. את כל זה המשפחה לא הייתה צריכה לדעת – מישהו חשב שהאימא והאבא לא צריכים לדעת את זה. הם אמרו שאת תשלומי המזונות, כנראה קצבת ילדים, הם סירבו לקבל. ברגע שהם נואשו מלמצוא אותו, הם לא הסכימו לקבל את זה. גם את הכספים הם מסרבים לקבל. הם לא רוצים עלה תאנה, הם רוצים שבמדינת ישראל יקבלו אחריות ויגידו: אשמנו, נתקן. הם רוצים מקום ציון שלא רק הם יוכלו להתייחד בו אלא כולם יכירו אותו.

אם מדינת ישראל רוצה להיות מדינה מוסרית, היא מחויבת לכך. הגיע הזמן לחשוף את הדברים שקרן דיברה עליהם. אנחנו מספיק חזקים, ואם היינו חסרי מוסר, היה חוסר הבנה – הגיע הזמן שנגיד את זה. תודה.