קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, יום המודעות להיעלמותם של ילדי תימן, הבלקן והמזרח זה יום שאני כבר שנה שנייה יוזמת שיצוין כאן בכנסת בדיונים במליאה ובוועדות. זה היה אמור לקרות בנובמבר ועשינו את זה היום, שזה קרוב באמת לי"ג בתמוז. מכאן אני הולכת לאירוע בבית הנשיא, שמתחיל בעוד פחות משעה, וגם בזה אני גאה, כי זה גם אירוע שאני וחברת הכנסת נעמה לזימי וחברת הכנסת לשעבר נורית קורן במשך כשנה מנסות שיהיה. רצינו שהוא יגיע לאירוע שגם אתה – תודה רבה, קודם כול, שנכחת אתמול באירוע, זה היה חשוב מאוד; נכחת מכיוון שהנשיא לא נוהג להגיע לאירועים כאלה בכנסת. אבל מכיוון שנשיא המדינה היה מאלה שחוקקו – לא שחוקקו, שהגישו הצעות חוק להכרה בפרשה, אז הוא באמת החליט, בעצם בפעם הראשונה בהיסטוריה, לעשות אירוע היום בבית הנשיא. אני באתי באמת לכבד, לנאום, ומכאן אני נוסעת לבית הנשיא לאירוע שהוא עושה לכבוד יום המודעות.
אגיד כמה מילים על הסיפור הזה. לפני שבוע או שבועיים הגשתי את הצעת החוק – ביקשתי והיא נפלה, ביקשתי שיום המודעות לפרשה יהפוך להיות יום לאומי: שיילמד עליו בבתי ספר, שכל אחד ידע שזה באמת קרה, שיהיה אירוע בבית הנשיא – ואת זה עשינו בלי יום המודעות – שיהיו דיונים בוועדות ופה במליאה – ואת זה הצלחנו גם בלי יום המודעות. אבל רצינו באמת שזה יהיה יום מודעות, יותר מימים אחרים, כי זה נכון שיש הרבה אנשים שפועלים למען מדינת ישראל ברמה הפרסונלית ורוצים להקדיש להם יום, אבל כאן לא מדובר על בני אדם שפועלים, כאן מדובר בפרשה שפצעה פצע עמוק מאוד מאוד בחברה הישראלית, פצע שלא מצליח להירפא, וכמו הרבה דברים שקרו בהיסטוריה של העם שלנו וגם בעמים אחרים, החוכמה היא להסתכל למציאות בעיניים ולטפל בה, ולא להתעלם ממנה ולחשוב שהיא תיעלם.
פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כשהיו מדברים על הפרשה הזאת, חשבתי שזה קומץ אנשים שאומר דבר שלא יכול לקרות במדינה האהובה שלי, במדינת ישראל. זה משהו שלא יכול לקרות. אנחנו הרי במדינת ישראל, מדינת היהודים, הציונית. לא יכול להיות שדבר כזה קרה. ולא האמנתי. אבל עם השנים, כשיותר ויותר עמותות נכנסו לטיפול בנושא הזה, כשחברת הכנסת לשעבר נורית קורן והשר לשעבר צחי הנגבי לקחו את הנושא הזה ברמה האישית ולקחו כפרויקט חיים לחשוף חלק מהפרוטוקולים, ולקחו כפרויקט חיים להעביר בחוק שניתן לפתוח את הקברים, ולקחו כפרויקט חיים ממש לעבור מילה אחרי מילה – הבנו שהיה גם היה. לא ייתכן שבמדינה שלנו, בשנות החמישים והשישים, פעוטות, תינוקות וילדים נולדו בבתי חולים, ולמרות שהיו בריאים, יום אחרי זה לא היו קיימים יותר ואף אחד לא ראה בעצם את גופתם; לא יכול להיות שאחוזי התמותה דווקא בעדות מסוימות פתאום קפצו לעשרות אחוזים לעומת אחוזים בודדים בעדות אחרות. לא יכול להיות. משהו פה לא היה בסדר. ומכיוון שאנחנו מכירים גם סיפורים משאר מקומות העולם, שהיו כאלה בעמים אחרים, ושם כן לקחו את הנושא הזה וכן חקרו וכן בדקו, וראו שהיו תופעות לא סבירות – אבל העמים הסתכלו ביושר במראה ואמרו: אנחנו רוצים לבדוק ולהגיע לחקר האמת – הגיע הזמן שגם פה, במדינת ישראל, זה יקרה.
ולמה אני מתכוונת? זה נכון שנורית קורן עשתה דרך מאוד מאוד – עשתה פריצת דרך, ולדעתי אפילו מגיע לה על זה פרס מפעל חיים בנושא הזה. היא הגיעה לאיזושהי פריצת דרך, אבל עדיין, היא נחסמה. בארכיון המדינה חלק מהקלסרים והמחשבים – כי חלק מהדברים גם מתויגים בתוך מחשבים – אין לנו גישה אליהם. לא נותנים גישה – לא למחשבים, וחלק מהמחשבים בכלל נעלמו, לא לקלסרים. ואנחנו אומרים, אנחנו מבקשים – אני לפחות אמשיך, איאבק ואילחם שהגישה לכל הקלסרים ולמחשבים ולכל אמצעי המידע, לכל הידע שהיה בעבר, תיפתח לחלוטין, שתהיה לנו גישה ושהכול ייחשף. ברגע שהכול ייחשף אנחנו נוכל לתת את זה לאנשי מקצוע ולמתנדבים רבים שרק עומדים בתור כדי ללמוד את החומר הזה, ללמוד ולקרוא. ברגע שאנחנו ניתן להם את החומר ללמוד ולקרוא, גם לעורכי דין, גם למשפטנים וגם למתנדבים רבים שרוצים לעסוק בזה, רק אז נוכל להבין מה קרה באמת. ואחרי שנוכל להבין מה קרה באמת, נוכל להסיק מסקנות, נוכל לקחת אחריות כמדינה, ורק בסוף תהליך כזה ארוך וסיזיפי נוכל לסגור את הפרשה.
כל קיצורי הדרך שמנסים להביא אותנו בהם, בדרך של לדלג מעל ולהגיד "זה לא היה", לא יובילו לכלום. אתם יודעים למה לא יובילו לכלום? כי היה גם היה. כי יש אימהות שבוכות, יש משפחות שגדלו בצל הסיפורים הנוראיים האלה, יש אחים שגדלו לזה, ולהם יש ילדים שגדלים לזה, ולהם היום יש כבר נכדים ואף נינים. זאת אומרת, אם יש דורות שלמים שגדלים בצל העוול הנוראי שהם חווים, שמדינת ישראל כביכול או לא כביכול עשתה להם כמשפחה, הם לעולם לא ירפו. לכן אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שהם ירפו. הם לא ירפו לעולם, ולכן זה ייפתח מתישהו. לנו, כחברה, כמדינה, יש צורך לפתוח את זה מהר ככל האפשר, לטפל, לסגור ולרפא את החברה. זה גם עבור המשפחות, אבל זה בעיקר עבורנו כחברה, שנוכל לומר: ישראל של שנת 2022 איננה ישראל של שנות החמישים והשישים. לעולם לא יקרו פה דברים כאלה. אבל כדי שנוכל לקחת אחריות ולהגיד "לעולם לא יקרו דברים כאלה", אנחנו צריכים להודות שהם קרו ולקחת עליהם אחריות.
לכן אני, באופן אישי, ביום הזה של המודעות להיעלמותם, חטיפתם, של ילדי תימן, הבלקן והסביבה, מתחייבת כאן שאני לא ארפה מהנושא הזה עד שתקום רשות לאומית שתתכלל את כל הדברים שאמרתי כאן עכשיו ונביא סוף לסיפור הזה. תודה רבה.
838 מילים של קרן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.