קריסת מערכת בריאות הנפש בישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד יושב-ראש הישיבה, כבוד השר, כנסת נכבדה, אם מישהו חושב שהמצב של מערכת בריאות הנפש גרוע עכשיו, הוא לא מבין מה הולך להיות פה. אנחנו בדרך לקטסטרופה; אם מישהו מכם חושב שהמצב של מערכת בריאות הנפש אינו קשור אליו ולא משפיע עליו, הוא לא מבין מה קורה פה. תקשיבו לי, אנשים יקרים, על פי הממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ועוד לפני הקורונה, השכיחות הכללית של תחלואת הנפש במדינות מפותחות עומד על 25%. כלומר, אחד מכל ארבעה יזדקק במהלך חייו לטיפול קליני. אתם מבינים מה זה אומר? אחד מכל ארבעה. ובמדינת ישראל אנחנו לא כמו כל העולם; מדינת ישראל נמצאת כמעט דרך קבע בטראומה או בפוסט-טראומה עקב מצב ביטחוני שנובע מחוץ לנו או מתוכנו: מעשי טרור, פיגועים, טילים וכדומה. זה שמעלה מאוד את הסטטיסטיקה.

למרות האמור, זמני ההמתנה לאבחון ולקבלת טיפול במערכת הציבורית עמדו עוד לפני הקורונה על בין שישה ל-12 חודשים – זמני המתנה שאין להם אח ורע בעולם המודרני. על פי הסטנדרט של מדינות ה-OECD, ילד במצוקה נפשית צריך לעבור אבחון ולהתחיל טיפול תוך ארבעה עד שישה שבועות. זמני ההמתנה בארץ אינם הגיוניים כלל ועיקר; גם במרכז הארץ, אבל בפריפריה על אחת כמה וכמה. שם זמן ההמתנה יכול להגיע לשנתיים תמימות. מה יעשו אותו ילד, מתבגר ואפילו מבוגר שזקוקים כעת – כעת – לטיפול דחוף? קחו לדוגמה טיפול של ניתוח לב או טיפול אונקולוגיה – האם גם שם יאמרו לו: חכה שנתיים?

ארגון הבריאות העולמי מיקם כבר בשנת 1996 את מחלות הנפש במקום זהה למחלות לב ולמחלות ממאירות. כן, כן, כך הוא מיקם אותן באותו מקום. האם התייחסות המדינה דומה? האם המשאבים שהמדינה מקצה לתחומים אלו זהים? ממש לא. מדינת ישראל משקיעה בתחום בריאות הנפש בין 3% ל-5% מסך ההוצאה הציבורית על הבריאות, בעוד במדינות ה-OECD הממוצע הוא 10%–12%. עד מתי מדינת ישראל תישאר מאחור? מה עשתה הממשלה הנוכחית?

שר הבריאות ניצן הורוביץ עשה את הביקור הראשון שלו כשר בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. הוא הצהיר שם קבל עם ועדה שתחום בריאות הנפש נמצא אצלו במקום הראשון; שהוא יעלה אצלו כמה קומות. אני מצטטת: "בריאות הנפש חייבת לקבל יחס כמו כל מחלה אחרת ולהשתלב ברפואה הכללית". אז אמר, דודי. אמר. דברים לחוד ומעשים לחוד.

הממשלה אומנם הצהירה על תוספת חד-פעמית של 400 מיליון שקל לבינוי ושיפוץ מחלקות בבתי החולים הפסיכיאטריים ובמחלקות השונות, אבל זה מתפרס על שבע שנים ומתחלק בין 12 בתי חולים ו-11 מחלקות. זו תוספת שלמעשה לא מסייעת כלל ועיקר, וכל ייעודה הוא – וגם זה בקושי – גדילת האוכלוסייה והזדקנותה. שיעורי התקציב לא השתנו, בוודאי לא באופן משמעותי. אנחנו ממשיכים להישאר מאחור. היה גם שיח על חוזר מנכ"ל שדיבר על קיצור תורי המתנה, שמונח כבר חודשים על שולחן המנכ"ל, ודבר לא נעשה. הוא עדיין לא חתום, ואין אפילו מדדים כיצד לבדוק את זמני ההמתנה הארוכים כל כך.

בקורונה ואחריה – ואני מניחה, ספק גדול אם היא מאחורינו – מספר הפניות למרפאות הפסיכיאטריות רק הלך וגדל. לדוגמה, בקופת חולים מכבי בשלושה חודשים הגיע מספר הפניות למספר הכולל של פניות במשך כל השנה הקודמת. התור לטיפול במרפאת הפרעות אכילה בבית החולים שיבא עלה מ-100 ממתינות ל-300 כיום – פי שלושה. התור לאשפוז במחלקה הוכפל והתארך לעשרה חודשים. אין לכם מושג כמה פניות מגיעות אליי מצעירות ששוקלות 35 קילו, שהולכות למות כל יום, ואין תור. אני פונה, מבקשת ומתחננת וכבר לא נעים לי. אומרים לי הרופאים, ובצדק: מיכל, למה שנקדם אותה כשיש עוד 100 שעומדות לפניה בתור? חבר'ה, הצעירים שלנו מתים, מתים פיזית, כי אין מענים. פשוט אין מענים.

בדוח שפורסם לאחרונה על ידי קופת חולים מכבי, המתבסס על מדגם של 230,000 בני 12 עד 18, חלה עלייה של 40% בשכיחות של דיכאון וחרדה אצלם; עלייה של 67% בשכיחות של הפרעות אכילה; עלייה של 25% בשימוש בתרופות נגד דיכאון וחרדה. עוד לא נכנסתי לדוחות של עלם ולתוכנית של המועצה לשלום הילד ולעוד ועוד דוחות שמצביעים על מצב של קריסה. קריסה טוטלית.

המחסור במענה בתחומים רבים כל כך במערכת בריאות הנפש הוא בלתי נתפס. לדוגמה, כמו שאמרתי לכם, בתחום של הפרעות אכילה, שם זה פשוט זועק לשמיים. למרות המספר העצום והיקפי המחלה, שככל הידוע לי עומדים כיום על כ-100,000 יש רק 92 עמדות אשפוז יום המיועדות לקטינים ו-128 מיטות אשפוז בלבד. קטסטרופה. בתחום של תחלואה כפולה, לדוגמה, על פי המחקר של הממ"מ מדובר על אוכלוסייה המונה למעלה מ-100,000 אנשים, ויש פחות מ-80 מיטות אשפוז ומספר המענים בקהילה שואף לאפס. ואנשים בינתיים – תאמינו לי, אני מכירה אותם – מתים. חלקם שמו קץ לחייהם, וחלקם חיים בינינו אך הם מתים שמהלכים בינינו בלי שום טיפול, בלי שום השגחה בלי אף אחד שאכפת לו מהם.

ומה עושה שר האוצר? סליחה, לא שר האוצר, שר הבריאות יחד עם שר האוצר. הוא מפרסם כמה תוכניות. בואו נתחיל בתחום של ילדים ונוער: בתחילה פרסם השר בראש חוצות תוכנית חירום למרכזי התערבות לטיפול מיידי בתחלואה נפשית בקרב ילדים ונוער. כי המצב בילדים ונוער הוא באמת קטסטרופלי. זה נשמע די שחוק שאני חוזרת שוב ושוב על המילה "קטסטרופה", אבל זה המצב: יש קטסטרופה, יש מאוד קטסטרופה ויש הכי. המצב בילדים ונוער הוא באמת כמעט בלתי נסבל. התוכנית הזאת נכתבה עם האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים. תוכנית החירום הזאת היא לא בשמיים; היא כוללת הקמת עשרה מרכזי התערבות במשבר ברחבי הארץ. כל שנדרש הוא הקצאת 30 תקני מתמחים בפסיכיאטריה, שיודרכו על ידי מומחים שכבר נמצאים במרפאות. זאת תוכנית שעלותה מזערית, באמת מזערית: בין 10 ל-20 מיליון שקל. ומה קורה עם התוכנית הזאת? כלום. למרות שהבטיחו לנו שוב ושוב שעוד שנייה זה קורה, וזה כמה ימים וכלום – בינתיים אפס, זירו, ואנשים מתים.

אם לא די בכך, לאחר שתוכנית החירום הזאת התפרסמה הממשלה הזו פרסמה תוכנית אחרת, שכללה – בלעה בתוכה – את תוכנית החירום של ילדים ונוער. לתוכנית הזו כבר קוראים בשם הרבה יותר מפוצץ, כי אפשר לכתוב תוכניות, להשקיע בזה כסף, אבל אחר כך הן מוצאות יפה את המקום שלהן בין הקלסרים במשרדי השרים השונים, וכלום לא נעשה לגביהן. התוכנית הזאת היא תוכנית לאומית לטיפול במשבר בריאות הנפש בילדים ונוער. זאת תוכנית בין-משרדית ארוכת טווח, המתוקצבת ב-900 מיליון שקל, שמטרתה לשקם את החצר האחורית של מערכת בריאות הנפש. אבל מה? כולנו יודעים: אני שואלת על תוכנית בין-משרדית, אז משרד החינוך לא מוכן, משרד הבריאות לא יכול, משרד האוצר עוד לא החליט ומשרד הרווחה עוד לא שם, ובינתיים שום דבר לא זז. הילדים שלנו מתים. ממש ככה – מתים.

ועוד לא דיברנו על הצפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים. המצב שם הוא נוראי. המצב מגיע לכדי מצבי אבסורד, שתוכלו למצוא שמונה אנשים – ותאמינו לי, אני ראיתי את זה במו עיניי – שנמצאים במצב אקוטי שלהם, בגלל זה הם בבתי החולים, חוסנם הרגשי והנפשי מעורער לחלוטין, והם נמצאים באותו חדר שמיועד מלכתחילה לשלושה. וכבר נכתב על כך בדוח מבקר המדינה 68ג, שקבע כי "צפיפות היתר שממנה סובלים בתי החולים והמחלקות הפסיכיאטריות" – ואני פותחת סוגריים: שממוצע האשפוז שלהם עומד מעל 110%, בעוד המדיניות צריכה להיות 85% ולא יותר – "גורמת לתופעת האלימות ולמצבים שבהם למטופלים אין מיטה משלהם במחלקה, ולפיכך בלילה הם נאלצים 'לנדוד' למחלקות אחרות, ובמהלך היום אין להם מיטה למנוחה. מצב זה הוא בלתי נסבל, פוגע בסיכויי ההחלמה", כך כותב המבקר, "ואף עלול להחריף את המצב הרפואי, גורם אי-נוחות רבה מאוד למטופל ופוגע בכבודו כאדם ובזכויותיו כחולה".

הזמן שלי הולך ואוזל, ולכן אני לא אמשיך ואפרט על כל הנגעים, על כל העוולות, על כל החסרים שקיימים בתוך מערכת בריאות הנפש; אבל אני בהחלט אומרת פה שוב, קבל עם ועדה: שר הבריאות, נכשלת. נכשלת. הבטחת להציב את זה בראש סדר העדיפויות – זה רחוק משם. רחוק כמזרח ממערב.

ומה שקורה בפועל זה שאנשים מתים. מתים כפשוטו. ולכן אני קוראת לכנסת להצביע בעד האי-אמון ולהפיל את הממשלה הזו. תודה.