קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גברתי השרה, אני רואה פה את חבר הכנסת קינלי, משה טור פז, ואני רוצה לברך אותו על הובלת היום הזה, יום הסטודנט. זה יום חשוב מאוד. הסטודנטים – ובכלל האוניברסיטאות והמחקר שבהן, לא רק הסטודנטים – הם העתיד של ישראל. האוניברסיטאות הן אלה שמביאות את מדינת ישראל להישגים הגדולים ביותר שלה בעולם בתחום המחקר, המדע, החברה; כמובן, זה לא אומר שאין גורמים אחרים להישגים. הסטודנטים הם דור המחר, הם אלה שיובילו את האוניברסיטאות האלה בעתיד, הם אלה שיובילו את המדינה בעתיד. רבים מחברי וחברות הכנסת התחילו את החיים הפוליטיים שלהם באוניברסיטה, אבל גם אם הם לא התחילו את החיים הפוליטיים שלהם באוניברסיטה, הם למדו באוניברסיטה. לא כולם, אבל רבים מאוד למדו באוניברסיטה, וכמובן הסטודנטים הם המפתח שלנו לעתיד טוב יותר.
ההשכלה הגבוהה אפשרה לדורות של ישראלים לפרוץ קדימה כלכלית. אפשרה לרבים – לא למספיק, אבל אפשרה לרבים לעשות את הדרך מהשכבות היותר-מוחלשות של החברה לשכבות הבינוניות-פלוס ולפעמים אפילו פלוס פלוס. לא מספיק, כי ככל שההשכלה תלך ותתרחב ותגיע יותר לכל סוגי הפריפריה – הגיאוגרפית, החברתית, הכלכלית, התרבותית – היא תוכל בכך לסייע לנערות ולנערים לעשות את הקפיצה הזאת ולקדם את ישראל.
ישראל איננה מצטיינת בעודף שוויון, כידוע לכם. הפערים הכלכליים כאן – אני לא אוהב שאומרים שהם מהגדולים בעולם, כי הם לא מהגדולים בעולם וגם לא הכי גדולים ב-OECD, אבל הם גדולים מדי, והיינו רוצים לראות פערים קטנים יותר. היינו רוצים לראות פערים מצטמצמים. והדרך לעשות את זה, הדרך הטובה, דרך המלך, היא הכנסת יותר ויותר סטודנטים, גם מהפריפריה, גם מהשכבות היותר-מוחלשות, כדי שיקדמו את החברה, יקדמו את עצמם ויצמצמו את הפערים האלה. לכן ההשכלה הגבוהה והאוניברסיטאות חייבות להיות מונגשות כלכלית לכולם.
אני חושב – כשאני מסתכל לטווח רחוק, הרי ברור שאי-אפשר לעשות את זה מחר בבוקר – שהאוניברסיטאות צריכות להיות חינם או כמעט חינם, גם במחיר – אני לא מתבייש להגיד – של העלאת המס. לא מתבייש להגיד את זה. גם במחיר כזה, אני חושב שהחינוך צריך להתקרב לדרגת חינם כדי שהוא יהיה אפשרי לכולם. ואז גם לא נצטרך לריב עם מלגה לזה או מלגה להוא. מלגה לכולם, לכל האזרחיות והאזרחים בישראל. זה מה שצריך להיות.
לאחרונה עלה, אדוני היושב-ראש, גם באחת מוועדות הכנסת, אולי אפילו ביותר מאחת מהן, עניין חופש הביטוי באקדמיה. ואני רוצה להגיד, כשאני הייתי סטודנט היה חשוב לי מאוד חופש הביטוי באקדמיה, ואני קורא לסטודנטים לעמוד על חופש הביטוי באקדמיה. זכות ההפגנה היא זכות קדושה במדינת ישראל ובכל דמוקרטיה, וצריכה להיות גם באקדמיה, בכל אוניברסיטה, בתוך האוניברסיטה. בלי הפרת חוק, בלי הסתה. זכות.
גם הזכות להניף דגל היא זכות שקיימת במדינת ישראל – –
– – וצריכה להיות קיימת גם באוניברסיטה, וטוב שהיא קיימת באוניברסיטה. אני מגבה את ראשי האוניברסיטאות שהחליטו לעשות את הדבר הזה, ומסתייג מדבריו של חבר כנסת שאמר שהצביעות של ראשי האוניברסיטאות – כך אמר – תוביל לסופה של מדינת ישראל. הנפת דגל באוניברסיטה תוביל לסופה של מדינת ישראל. אוי ואבוי.
אוי ואבוי, באמת. אז גם להניף דגל מותר וגם להניף שלט מותר. זו לא הסתה, בשום פנים ואופן, לא מהכיוון הזה ולא מהכיוון הזה. אבל 99% מהסטודנטים לא מעוניינים בהסתה, הם מעוניינים בעמידה על הזכויות שלהם כמיעוטים, הם מעוניינים בהבעת העמדות שלהם גם אם הן נוגדות את דעתי. גם ימין, גם להם כמובן מותר להפגין, לכולם. על חופש ההפגנה צריך לעמוד. על חופש הביטוי צריך לעמוד. אני מסתייג ואפילו רואה בעין רעה מאוד את ההתקפות שהיו כאן, בכנסת הזו, על ראשי אוניברסיטאות שאומרים להם: אצלך קראו קריאות כאלה וכאלה, ונשיא האוניברסיטה עומד ואומר: אבל לא היו קריאות כאלה אצלנו. לא, ממשיכים לתקוף אותו. ואצל השני באוניברסיטה אחרת אומרים לו: אצלך קראו קריאות כאלה וכאלה, והוא, סגן הרקטור, אומר: לא היו קריאות אצלנו. אבל מתעקשים שהיו, ועוד אומרים שהם מובילים לסופה של המדינה. הכנסת צריכה לגבות את האוניברסיטאות, לעמוד מאחוריהן, לגבות את הסטודנטים ולגבות את חופש הביטוי.
609 מילים של מוסי רז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.