ציון יום הסטודנט

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כפי שכבר נאמר, היום יום הסטודנט. אנחנו מברכים מכאן, מכנסת ישראל, את 350,000 הסטודנטים שלומדים בלמעלה מ-160 מוסדות אקדמיים ברחבי ישראל. מייצגים אותם היום כאן בכנסת אלחנן פלהיימר ושקד בנפשי, היושב-ראש והסגנית של אגודת הסטודנטים הארצית, ועשרות יושבי-ראש אגודות, שהגיעו לכאן לציין איתנו את היום החגיגי הזה.

יום הסטודנט הוא יום העתיד. הסטודנטים הם העתיד שלנו. אם תספרו את זה במנדטים, חבריי, מדובר בלמעלה מעשרה מנדטים. אבל כמובן לא מדובר רק בקולות; מדובר במנהיגים, מדובר באנשים שאמורים להוביל את כלכלת ישראל, את החברה בישראל, וכן, גם כאן, להיות חלק מכנסת ישראל. אחד ההישגים של השנים האחרונות באקדמיה הביא לכך שישנה עלייה משמעותית – גם בעזרת המכללות אבל גם באוניברסיטאות – של ייצוג לפריפריה באקדמיה ושל המגזרים השונים, כולל עלייה משמעותית בכמות הנשים הערביות שלומדות באקדמיה, וגם עלייה – מתונה יותר אבל חשובה – במגזר החרדי, ואנחנו מקווים שכך ימשיך.

אחד הנושאים המרכזיים שעלה על סדר-היום של הכנסת ביום הסטודנט היה נושא חופש הביטוי, והוא נדון בכמה ועדות, בעיקר בוועדת החינוך. בשבועות האחרונים נחשפנו לעימותים סביב השאלה מהם גבולות חופש הביטוי, ומתי החופש של אדם אחד מאיים על שלומו של אדם אחר. הנושא הזה, חברים, איננו נושא פוליטי, איננו נושא של ימין ושמאל; הוא נוגע, כפי שאמרתי, לחופש הביטוי באקדמיה, שהוא ערך חשוב כל כך לצד הצורך בשמירה על ביטחונו וטובתו של כל פרט ופרט.

אבל ברשותכם, אני רוצה להתמקד דווקא בזן אחד של סטודנטים: 35,000 – כ-10% מהסטודנטים בישראל – הם סטודנטים לחינוך. לפי נתוני הממ"מ, מרכז המחקר של הכנסת, הוכפל בשנים האחרונות שיעור הבוגרים – בוגרי ה-B.Ed, התואר בחינוך – שעזבו את ההוראה תוך שנה. גם כשבודקים שלוש וחמש שנים, השיעור היחסי כל הזמן גדל. בנוסף הראה הממ"מ צניחה באקדמאים שמוכשרים להוראה בכמעט מחצית. כלומר, בסופו של דבר יש לנו פחות מועמדים להוראה, פחות אנשים שהוכשרו להוראה וממשיכים לעסוק בה לאורך שנים, והדבר הזה מתורגם למשבר איכות – שגם יגיע למשבר כמות – בעובדי הוראה בישראל.

המשא ומתן עם ארגוני המורים מתנהל בשעות אלו ממש, ובחודשים הקרובים יגיע לשיאו. אני רוצה להביע כאן דעה – יש שיסכימו, יש שיתנגדו, אבל כמי שעסק ועוסק 25 שנה בתחום החינוך, אני חושב שהיא משמעותית ביותר: אין גם וגם; אין כסף לכולם. חלק ממה שעושה ממשלה אחראית – היא בוחרת מי צריך יותר. וכאן אביע עמדה ברורה וחד-משמעית: יש למקד את תוספות השכר במורים הצעירים, במורים המתחילים. לא ייתכן שמורה מתחיל בישראל מרוויח מעט יותר מ-6,000 שקלים. לעומתו, המורה הוותיק בישראל, עם מלוא הגמולים והוותק, מקבל פי שלושה שכר. ולכן, את תוספות השכר העיקריות צריך לשים אצל המורים בשנותיהם הראשונות בהוראה, וכן בבעלי תפקידים עיקריים בבתי הספר – מחנכי כיתות, רכזים, וכמובן מנהלי בתי הספר, שזכאים לשכר הולם ודרגה בפני עצמה. שר האוצר מציע הצעות שאני חושב שהן נכונות מאוד למערכת החינוך ושהן הבסיס למשא ומתן עם ארגוני המורים: חוזה גבוה שממוקד במורים החדשים; חוזים קצובים בזמן, קרי, לא עוד קביעות אחרי שנתיים לעולמי עד, אלא לשלוש או לחמש או לשבע שנים, ותוספות על מצוינות. בואו נשלם למורים המצוינים יותר. זה אינטרס של כולם.

בשנת הלימודים הקרובה ייכנסו למערכת החינוך 12,000 מורים חדשים. אתם יודעים מה? בואו ניתן להם לבחור – החוזה הקיים בשכר לא מספיק טוב, או חוזה קצוב בזמן עם תגמול על מצוינות – ונראה מה הם יבחרו. אני אומר לכם, ב-80% הבחירה תהיה בחוזים הגבוהים יותר, תוך ויתור או עמעום של הקביעות.

אנחנו קוראים לשרת החינוך, לשר האוצר, לכל מי שמנהל את המשא ומתן הזה: הגיע הזמן לבחור בעתיד ישראל, להתמקד במורים החדשים. יום סטודנט שמח.