ממשלה אכזרית שמתעלמת מיוקר המחיה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון שמונחת כאן מדברת על אחד המחדלים הכי כואבים של הממשלה הזו, הפקרת בתי החולים ובריאות תושבי הפריפריה. בחודשים האחרונים אני רואה איך הגישה של הממשלה הזו גורמת להתרחבות הפערים, איך בכל חודש שעובר תושבי הפריפריה נרמסים עוד ועוד, איך מורידים אותם לתחתית סדר העדיפויות, ואיך מתעלמים מהעובדה שיש פה עוול שצריך לתקן. אני זועק כל שבוע מעל הדוכן הזה, בחדרי הוועדות, בדיונים, פונה לשר, שאילתות, מכתבים – הכול בשביל להסב את תשומת ליבה של הממשלה לאזרחים שם; אזרחים שלא נעלמו ברגע שעליתם לשלטון; אזרחים שמתמודדים יום-יום עם קשיים, ואתם החלטתם להתעלם מהם, להתנהג כאילו הם כבר לא קיימים, כאילו הם בכלל לא הבעיה שלכם. מעבר לזה, החלטתם גם להקשות עליהם, לתת להם לספוג את העול הכלכלי של מימון הכיסא שלכם. החלטתם להזניח את הבריאות שלהם, החלטתם לבטל פרויקטים מצילי חיים בשבילנו, כמו הרחבת כביש 65, כביש הדמים, והפיכתו לבטוח יותר, או הארכת כביש 6 עד שלומי. רציתם לפנות את הכסף לדברים שיבטיחו את הג'וב שלכם, שישמרו על המשרד שלכם, על פמליית היועצים, על הכיסא הנוח. והם – שיסתדרו.

לפני כשנתיים אני סיירתי בבית החולים פוריה שבצפון, והם הציגו לי בעיה: לא היה בכל הגליל המזרחי מרכז לצנתור מוח, אפילו לא אחד. משרד הבריאות לא נתן להם רישיון להפעיל כזה. עכשיו תבינו, הסיכויים להחלמה מוקדמת אצל נפגע שבץ יהיו גבוהים פי שלושה אצל מי שיעבור צנתור מוח תוך שעתיים מהפגיעה. הזמן הוא קריטי. משמע, כל עיכוב, נסיעה, המתנה, מעבר לבית חולים אחר עלולים לפגוע קשות בבריאותו, להפוך אותו לנכה או לגרום גם למוות. יש לזה חשיבות מכרעת. לכן הלכתי לשר הבריאות דאז ליצמן, והוא והממשלה היו נכונים להבין שיש באמת צורך כזה, ונתנו את הרישיון לפוריה. בית החולים ברזילי פנה אליי באותה בקשה – מרכז לצנתור מוח. ברזילי משרת קרוב לחצי מיליון תושבים. בשנת 2019 הוא טיפל ב-900 חולים שעברו שבץ. פניתי לשר פעם אחר פעם, שלחתי מכתבים, העליתי את זה מולו בדיונים בכנסת, הגשתי שאילתות, הכול. קיבלתי תשובה אחת מהמשרד: ישנה יחידה בסורוקה.

יחידה בסורוקה. אתם יודעים כמה זמן לוקח להגיע מברזילי לסורוקה? שעה. שעה שבה חייו של תושב אשקלון, אשדוד, קריית גת, קריית מלאכי, יכולים להידרדר. אני צריך להגיד למשרד הבריאות מה המשמעות של שעה בשבץ מוחי? אני צריך לספר לכם שבני אדם יכולים למות בגלל השעה הזו? איפה האחריות שלכם? אם זה בפריפריה אז לא רואים? אלו אנשים שקופים? אם זה לא במרכז ולא בכותרות של שעה שמונה אז זה לא מעניין אף אחד מכם? נתקלתי בספק ובשאלות של משרד הבריאות גם כשזה נגע לרישיון לפוריה. אותו דבר. אדוני היושב-ראש, לפני חודשיים חנכנו את המרכז לצנתור מוח בבית החולים פוריה ביחד עם שר הבריאות. בזמן שחנכנו המרכז פעל כבר שבוע, ושאלתי את המצנתר הראשי, להבין את המשמעות, אם היו אנשים שעברו שבץ מוחי. הוא סיפר לי שהיו באותו שבוע שני אנשים שהוא הציל את חייהם בזכות המרכז לצנתור מוח, והוא פעל רק שבוע. עכשיו תחשבו כמה חיים אנחנו מאבדים בכל יום שאין רישיון למרכז לצנתור מוח לבית החולים ברזילי.

ובמקביל בצפון, אדוני היושב-ראש, כבר חודשים שאני מתריע בפני השר והמשרד על מכשיר אקמו שאין בבית החולים הלל יפה בחדרה. אפילו לא מכשיר אקמו אחד. מסבנים אותי בכל מיני ביורוקרטיות כלכליות ונוהלי משרד. אז תקשיבו טוב, השבוע הייתי בניחום אבלים של אישה בת 63 שהייתה בהלל יפה בגלל שחלתה בקורונה. תוך שבוע קרסו לה כל המערכות. אנשים בהלל יפה מתים בגלל שאין שם מכשיר אקמו, נקודה, ובגלל שאתם קבורים בטבלאות שלכם ולא מוכנים לראות מה קורה בשטח; לא מוכנים לראות שאנשים באמת מתים בגלל המחדל הזה. המשרד מתרכז בלהיות רגולטור יותר מאשר לקחת אחריות באמת. שר הבריאות, איפה אתה? איפה אתה, באמת? איפה אתה, שתדפוק על השולחן? כי בדברים שאתה רוצה להשיג אתה יודע לדפוק על השולחן. במקרה הזה אתה לא עושה את זה. מתי יגיע הזמן שתנחה את אנשי משרדך לטפל בזה? מתי תפסיק להיות אדיש למוות של אנשי הפריפריה בגלל המחדלים הללו?

הלאה. בית החולים העמק בעפולה. מנהלי המחלקות שם, שעובדים שנים רבות במסירות יוצאת דופן, הם בוכים על המצב של בית החולים. הם מתריעים על מצב מחריד, מחסור זועק במיטות טיפול נמרץ, מחסור בכוח אדם במחלקה הקרדיולוגית עד לרמת סיכון חיים, מאבק בין המחלקות על חדרי ניתוח. הם באים ונלחמים באומץ, למרות שזה מקום העבודה שלהם ויש בכך סיכון. הם עושים את זה למען המטופלים, הם עושים את זה למען תושבי הפריפריה. בדיון שהיה בוועדת הבריאות בנושא, בדמעות הם פנו לכללית ולאנשי משרד הבריאות – לא ספרו אותם, פשוט כך. זה לא מעניין את המשרד. גם כשאני פניתי לא טרחו אפילו לענות לי. ומי משלם את המחיר? אותם תושבי הפריפריה שמתים. אנשי בית החולים מתחננים לפגישה עם השר כבר כמה חודשים. הם אפילו לא זוכים למענה אם תהיה פגישה או לא. עד כדי כך לא סופרים אותם, ששום נציג ממשרד הבריאות לא ניאות עד לרגע זה להיפגש איתם. כמה זלזול באנשי הפריפריה.

המחדלים לא נגמרים. MRI, לדוגמה – אני גיליתי שחברות פרטיות, חברות ביטוח פרטיות נותנות תורים מקוצרים, תוך 48 שעות, לבדיקה, כשתושבים בפריפריה מחכים שמונה חודשים לבדיקה. בהתחלה אמרתי: בטוח שמדובר על מכשירים אחרים, הרי לא הגיוני, אנחנו כל הזמן נלחמים על קיצור תורים, הרי אין מצב שמשרד הבריאות יאפשר אי-צדק שכזה. אז חשבתי. הגעתי לדיון והבנתי שמדובר באותם מכשירים, אותם רישיונות. על כל חודש המתנה, שבו אדם נהיה חולה יותר ויותר, החברות האלה מנפחות את הכיס. מדיניות MRI לעשירים. קיימתי על זה דיון בוועדה, פניתי לשר, הצפתי את זה בנאומים, ומשרד הבריאות אימץ את השיטה: לא ראיתי, לא שמעתי. מתנהגים כסטטיסטים באירוע כאילו הוא לא שייך להם. איזה ביזיון.

ואתמול ראיתי תחקיר גם על קיצור תורים בחברה החרדית, ואני נגד כל אפליה כזאת של קיצור תורים – סליחה?

זה בדיוק מה שאני עושה. אני רק אראה לך את ההבדל בין התגובה של השר לזה למה שאני פניתי אליו. אז אני מגנה כל שיטה של קיצור תורים, לא משנה מי זה, אבל כשאני פניתי – וגם על זה הייתה כתבה בערוץ 13, על אותן חברות ביטוח שנותנות תורים למי שיש לו ביטוח פרטי ל-MRI תוך 48 שעות. והשרה, זה לא למכשירי MRI יוצאי דופן, זה לאותם מכשירים של השירות הציבורי.

לא בסדר. קיימתי דיון, פניתי לשר – עד עכשיו לא קיבלתי תשובה. אז למה פה, במקרה של החרדים, הוא אומר: אין מקום לפרוטקציה? אני מסכים, במערכת הבריאות כולם זכאים לשירות שוויוני, בלי אולי ובלי אבל. השנים שלשכת שר הבריאות עצמה עוד ידעה תרבות של קומבינות וקידום מקורבים, זה נגמר. אני מסכים לחלק הראשון, שאנחנו נגד הדברים האלה, אבל למה הוא בוחר רק לתקוף ולהתעסק במה שראינו אתמול, ומחברות הביטוח הגדולות הוא מתעלם? למה? הרי גם שם מקצרים תורים. מה, יש פחד מחברות הביטוח? החרדים – יותר קל להיכנס בהם? וחברות הביטוח – מפחדים להיכנס בהן? אלה אותם תורים, אותם מכשירים; אלה אותם דברים שגורמים לאנשים שזקוקים נואשות לבדיקות האלו לא לקבל אותן, הדברים האלה שאנחנו רואים. אנחנו צריכים לגנות ולתקוף ולפעול. לא משנה מאיזה צד זה מגיע, לא משנה מאיזו אוכלוסייה ומאיזו חברת ביטוח, גדולה ככל שתהיה, אסור לנו לאפשר מדיניות MRI לעשירים או למקורבים, וחבל שהשר בוחר לצאת בתקיפות רק נגד צד אחד שעושה את זה. זה חבל.

כשנוח לו. כל מה שהעליתי כאן, כל מה שהעליתי כאן בהצעת האי-אמון הזו, העליתי מול השר בכל הזדמנות. המקסימום שקיבלתי ממנו, חבר הכנסת מלכיאלי: לא מכיר, אבל אבדוק. בהתחלה הייתי תמים. האמנתי, חיכיתי לבדיקה, מה קרה – מעולם לא הייתה המשכיות לאותה בדיקה, מעולם לא הייתה המשכיות. אני אבדוק – אף פעם הוא לא חזר אליי. בדיווח של פעילות המשרד שהיה לו השבוע, על פעילות המשרד, היה מרוח על המצגת שלו: ביטוח בריאות לעובדים זרים. זאת אחת המשימות, אחד האתגרים. וכולם דיברו שם והיללו את הצעד הזה. זה סדר העדיפויות, חבר הכנסת מלכיאלי. מה איתנו, אנשי הפריפריה? לנו לא הייתה שום כתובית במצגת הזאת. אנחנו לא מוכרים ולא נשכרים. אנחנו אלה שבממשלה הזאת נועדנו לסבול. הלוואי שהוא היה מתייחס אלינו עשירית ממה שהוא מתייחס ודואג לעובדים הזרים.

כל מה שתיארתי פה זה רק קמצוץ. זו התחלה מאוד כואבת למה שעתיד לבוא על תושבי הפריפריה, על מה שעתיד לבוא על הקבוצה שהממשלה הזאת החליטה לדרוס: פריפריה, חרדים, מזרחים. היא תמשיך להפקיר אותם, היא תמשיך לפגוע בהם – בבריאות, בתחבורה, במורשת, בכלכלה. היא תעשה כל מה שהיא יכולה בשביל לדכא אותנו. מבחינתם אנחנו הרסנו את המדינה. באנו וחירבנו להם את האליטה. ניפצנו את הבועה, ואנחנו פשוט מפריעים להם. הגזענות וההתנשאות שלכם שקופות. אנחנו כאן להישאר.

אני מבקש מהחברים להצביע אי-אמון בממשלה. תודה.