קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, אדוני היושב-ראש, בכל פעם כשאני מתבקש לדבר באירועים שקשורים לתוכנית נעל"ה, אני יודע מראש שיהיה לי רגע מביך, המכונה "את חטאַי אני מזכיר היום". לפני 30 ומשהו שנה שני אנשים נהדרים – האחד אריה קרול, זיכרונו לברכה, והשני, ייבדל לחיים ארוכים, ישעיהו יחיאלי, שהיום הוא מנכ"ל נעל"ה – הזמינו אותי לשיחה צפופה. הם אמרו שיש להם רעיון נהדר: להעלות – אפילו לא להעלות, להזמין לארץ בני נוער שילמדו כאן בבית ספר תיכון, כדי שההורים יבואו אחר כך, מי שירצה יבוא אחריהם. ואמרתי להם – אנחנו הרי כולנו אנשים מאוד צנועים, אז אמרתי להם בפסקנות: תראו, אני לא יודע מה החלומות שלכם אבל אני, בתור אחד שגדל בברית המועצות ומכיר את היהודים בברית המועצות, אני אומר לכם כאן ועכשיו: לא תהיה משפחה יהודית אחת שתסכים לשלוח ילד, קל וחומר ילדה, בגיל כזה לבד למדינת ישראל, לחוץ לארץ, לא חשוב לאיפה.
הינה, מסתבר שלא היה לי בכלל על מה להסתמך. ההורים של חבר הכנסת כלפון נהגו בדיוק כפי שאני ציפיתי מכולם להתנהג, אבל כנראה אין דבר העומד בפני הרצון, וכמו שאמרתי, היו אנשים שהאמינו בתוכנית הזאת ודחפו אותה קדימה, והתוצאה ידועה: קרוב ל-20,000 בוגרי נעל"ה כאן בארץ ועוד עשרות אלפים שאף אחד גם לא יודע לספור שהגיעו בעקבות תוכנית נעל"ה, ואני מאוד שמח שאנחנו מציינים היום את היום המיוחד הזה.
התוכנית התחילה – כפי שאמרתי, כפי שעכשיו סיפרתי לחברי הכנסת ולצופים – מכך שהיה רעיון: ברית המועצות מתפרקת וצריך להביא משם נערים. אבל עם הזמן – הינה, שמענו שגם צרפת וגם ארגנטינה וגם מדינות רבות בעולם "מספקות" לנו חברים וחברות לתוכנית נעל"ה. בבתי ספר רבים ברחבי הארץ כבר אפשר לשמוע לא רק רוסית אלא גם ספרדית, וצרפתית, ואנגלית, ושלל שפות בקבוצות נעל"ה, והעיקר, כפי שגם אמרו לפניי, שעם הזמן שומעים יותר ויותר עברית, כשהחבר'ה האלה באמת משתלבים כאן בחברה הישראלית.
והרעיון השני שהיה בתוך התוכנית והצליח מאוד, וגם זה לא מובן מאליו – אני מציע לא לקחת את זה כמובן מאליו – שבעצם החבר'ה באמת נשארים בארץ באחוזים מדהימים, כמעט כולם. הייתה לי פה, אדוני היושב-ראש, מסורת ארוכת שנים בתפקידי כיושב-ראש הכנסת, שהיו מביאים חברים מקבוצות נעל"ה לקבל כאן תעודת זהות בכנסת. תמיד שמחתי לפגוש אותם, לדבר איתם ולומר להם מה שאני חשבתי, שאפשר להתייחס לזה כאיזשהו מסמך ביורוקרטי, תעודת זהות שמחר תוכל להציג כשאתה מגיע לאיזה משרד ממשלתי, ואפשר להתייחס לזה אחרת, כאיזה צעד של קבלה לחברה הישראלית כאדם. כמו שאנחנו אומרים לנערי בר-מצווה או נערות בת-מצווה: הינה, מעכשיו אתה או את כבר שווים בין שווים, כך גם בתוכנית נעל"ה אנחנו מתייחסים לבני 18 שהגיעו וקיבלו תעודת זהות, ומתגייסים, ולאחר מכן לומדים, כאזרחים שקשרו סופית את גורלם עם המדינה.
ואני לא אחזור על כל התיאורים, אבל בעצם לסיכום אפשר לומר לכל מי ששואל למה הייתה התוכנית הזאת – לכן היא הייתה: כמעט 20,000 נערים ונערות שהגיעו, עשרות אלפים קרובי משפחה שהגיעו בעקבותיהם; דרך אגב, לא רק הורים, לפעמים גם אחים ואחיות, צעירים וצעירות – בעקבות אלה שהגיעו בתוכנית. בכל מקום בחברה הישראלית, אם תתחילו לחקור, תמצאו בוגרי נעל"ה. אני לא פעם נתקלתי, אדוני היושב-ראש, בסצנות המוכרות גם לך, כשאתה מדבר עם המאבטחים, ופתאום גם בין המאבטחים אתה מגלה בוגרי נעל"ה. וכאשר כשר הבריאות הגעתי לבתי חולים או לקופות חולים, גם שם, בצוותים הרפואיים, גיליתי בוגרי נעל"ה, קצינים בצבא, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. בכל מקום ברחבי הארץ אנחנו נמצא את הבוגרים של התוכנית הזאת.
ולכן אין לי אלא לקוות שהתוכנית תימשך עוד שנים ארוכות – יש עדיין יהודים בתפוצות; שהיא תמיד תדע ימים יפים. היו ימים פחות יפים, שגלגלו אותה בין הסוכנות לממשלה ומהממשלה לסוכנות, ולא כולם תמיד הבינו את החשיבות. ברוך השם, כבר הרבה שנים כולם מבינים את החשיבות והתוכנית היא בקונסנזוס.
אני רוצה להודות לחברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. אני מקווה שהצהרת בפני היושב-ראש והיועצת המשפטית שיש לך כאן ניגוד עניינים חמור, אבל כל הכבוד לך על זה שהגית את הרעיון והגשת את ההצעה לסדר-יום, ואנחנו הגשנו בעקבותייך. אז באמת, תודה רבה על כך שאנחנו עדים לתוכנית שמביאה כוחות מצוינים למדינת ישראל, שלא רק משתלבים אלא עוזרים לחברה שלנו להתפתח. תודה, אדוני היושב-ראש.
653 מילים של יולי יואל אדלשטיין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.