קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני אשמח אם תקשיב, אתה שכן שלי, לא יפה. לפני שבוע העלה כבוד היושב-ראש את חוק הנצחת בן-גוריון, שהוא בעצם נגזרת – – –
1976. חוק דוד בן-גוריון, 1976, סעיף 1 אומר שבעצם מטרת החוק, ואני מצטט: "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות, מחוקקת הכנסת את חוק דוד בן-גוריון". זה הציטוט. עכשיו נשאלת מה המורשת שלו, וזה מתחבר, ואני מקווה שיהיה לי את הזמן לחבר את זה גם לחוק שלפנינו. המורשת שלו היא נכבה, המורשת שלו היא הלבנת פשעים נגד העם הפלסטיני, אבל אני גם אחר כך אתייחס לעוד דברים, לא פחות – או אולי פחות, אבל גם חמורים בפני עצמם, שקשורים אליו.
לא לא לא, אני לא מדבר על הצעת חוק שלך. אני מדבר על עצם המורשת שלו, ומה אמורים לזכור מהמורשת שלו ועד כה מנסים דווקא למחוק. עמד פה חבר כנסת בצלאל סמוטריץ' לפני כמה שבועות, והוא אמר לחבריי חברי הכנסת הערבים הפלסטינים: אתם כאן בטעות, כי בן-גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב-48'. אז קודם כול, אני רוצה להודות לבצלאל סמוטריץ' על כך שהודה שהייתה נכבה.
איתמר פליישמן – אני לא יודע למה איתמר זה שם של אנשים כאלה, כנראה שיש איזה מגפה עם השם הזה – איתמר פליישמן, מערוץ 14, וזה בושה שלערוץ הזה קוראים 14, זה פשוט גורם לנזק לשמו של יוהן קרויף, מס' 14, זה חמור מאוד. בקיצור, איתמר פליישמן אמר, וגם אני מצטט, שימו לב: הערבים שכחו את הנכבה, והגיע הזמן להתחיל להזכיר להם את הנכבה. את זה אומר פליישמן. יש משהו מאוד מוזר, מוזר לכאורה, הייתי אומר, במכחישי הנכבה, כי שני האנשים שהזכרתי מצד אחד מכחישים את הנכבה, ומצד שני אומרים: בואו נעשה אותה עוד פעם, או חבל שלא סיימו אותה. כנראה שלוגיקה זה לא הצד החזק אצלם, במסגרת שאר הדברים שלא חזקים אצלם. הגזענות חזקה אצלם.
המכחישים של הנכבה הם בדיוק אלה שמעוניינים בביצועה. כגודל הרצון הרצחני כך גודל ההכחשה. הייתי מציג את זה כך, בתור מי שלימד פעם לוגיקה, הם אומרים משהו כזה: לא הייתה נכבה, אבל אנחנו רוצים שהיא תתרחש שוב. זאת הלוגיקה של מכחישי הנכבה, אלה שהזכרתי, בין השאר.
וכמובן שבן-גוריון קשור לזה. מה זה קשור? הוא אבי הנכבה, ומספיקים כמה ציטוטים. ביוני 1944, בישיבה של הנהלת הסוכנות, בן-גוריון אומר כך, ואני מצטט: "אינני שולל טרנספר מבחינה מוסרית ואינני שולל אותו גם מבחינה פוליטית". ב-1949, בספר שכתב עזרא דנין, הוא כותב כך: בביקורו בעיר חיפה נתן בן-גוריון הוראות ברורות לפיקוד: א. אסור שמספר הערבים בעיר יעלה על 15,000; ב. שני-שלישים יהיו נוצרים ושליש מוסלמים; ג. הערבים הנוצרים יהיו מרוכזים בוואדי ניסנאס; ד. הערבים המוסלמים יהיו מרוכזים בשכונת ואדי סאליב בעקבות הוראות אלו – כותב דנין – בסוף יוני וראשית יולי 1948 ניתנה הפקודה לתושבים הערבים שנותרו לפנות את ביתם עד 5 ביולי 1948. באותו חיבור דנין גם כותב כך: לאחר כיבוש חיפה הערבית, בן-גוריון הגיע לעיר, בעומדו על גזוזטרת מלון עדן – הוא ואותו דנין, שכותב, השקיפו על רחובות העיר התחתית וצפו בביזה ההמונית. דנין, כלומר אותו כותב, אז הממונה על הרכוש הנטוש מטעם המוסדות הציוניים, סיפר בזיכרונותיו איך הם ראו קבוצות מאורגנות ולא מאורגנות של יהודים פורצות לחנויות של ערבים. שמועות רחשו שאנשי מושב נהלל ערכו ביזה משלהם במחסנים ואנשי סולל בונה שדדו ציוד בנמל.
דנין ביקש לשוחח על כך עם בן-גוריון, ואז הוא אומר כך – זה ציטוט של דנין: בן-גוריון פטר אותי באומרו, ואם רכוש זה ייפול לידיים פרטיות אתה תהיה יותר מאושר? לכל הפחות זה לא שוד פרטי – יענו, בשירות המדינה היהודית ולמענה. ובעקבות הדברים האלה, מי שהיה חבר כנסת של מפ"ם בזמנו, יעקב חזן, כותב כך: ביחס לבן-גוריון מעשי שוד וביזה הם אינסטרומנט המביא להגשמת הקו הפוליטי התכליתי. בארץ ישראל הולך ומתגשם קו פוליטי ללא תיעוד – ותכף אני אתייחס לזה – וניתנים רמזים שרוצים לראות את חיפה רק עם 15,000 ערבים בלבד, והרי הקו הפוליטי, אומר יעקב חזן.
אפרופו ללא תיעוד, שימו לב שאתמול, ממש אתמול בערב, כשאנחנו היינו פה, התפרסם בהארץ מאמר שמדבר על טעות טכנית שהייתה בארכיון המדינה. כולם יודעים שכנראה למדינת ישראל על ממשלותיה השונות יש מה להסתיר. אחרת אני לא מבין למה מפחדים כל כך שינברו ויגלו מסמכים. אנחנו כולנו יודעים מי חושש מגילוי מסמכים ומנסה להסתיר אותם, אם על ידי השחרה ואם על ידי איסור שימוש באותם מסמכים. הייתה טעות טכנית בארכיון המדינה. מה הייתה הטעות הטכנית? פרסמו באינטרנט מסמכים, תעודות שנוגעות לנכבה ולפשעים נוספים, והשחירו את מה שלא רצו שידעו. אבל מה שלא שמו לב אליו זה שאפשר – מי שנכנס לאינטרנט יכול בעצם להזיז את ההשחרה. טעות טכנית. ואז מה גילו? שימו לב, זה מאתמול בערב. שר החקלאות הראשון אהרן ציזלינג חשב ששוד תכשיטים חמור יותר מאונס ובן-גוריון סבר שבמקרים מסוימים צריך למחוק כפרים. שני המשפטים האלה הושחרו בפרוטוקול שהועלה לאחרונה לאתר הארכיון, אך בשל תקלה כל גולש יכול להסיר בקלות את ההשחרה. מה כתוב באותו מסמך? כתוב – עוד פעם, אהרן ציזלינג מדבר על אונס ערביות בידי חיילים ישראלים, והקריאה של בן-גוריון היא למחוק כפרים שלמים. את זה השחירו. למה השחירו? לטענת כותב המאמר, משיקולי תדמית, כדי שחלילה לא ידעו על פשעי ישראל. אני רוצה להוסיף פה עוד משהו. זה לא רק שיקולי תדמית – אולי גם תרמית, נכון – זה הרבה יותר מזה. ג'ורג' אורוול, ב-1984, אמר שמי ששולט בהווה שולט בעבר ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. זה פוליטי. זה לא רק עניין תדמיתי. על ידי מחיקה ושליטה בעבר וסילוף שלו אפשר לשלוט בעתיד. זה לא רק העניין של תדמית.
אני אומר, בנוסף לכל זה – לא בנוסף, אלא אפרופו תדמית; החוק בישראל אומר שלא חייבים – חוק חופש המידע בעצם מוגבל. הוא מוגבל בין השאר על ידי כך שלא ייגרם נזק לתדמית החוץ של ישראל, מה שמנוסח בחוק כ"מדיניות חוץ". אני פניתי בשאילתה לפני כחודשיים כמדומני, או יותר; פניתי בשאילתה, וביקשתי מידע על נכסי נפקדים. אתמול קיבלתי תשובה מהשר חמד עמאר, והתשובה בעצם ברובה אומרת שהמידע הזה לא יכול להינתן משום שיש סכנה שזה יפגע במדיניות החוץ של ישראל. אז כמו שאומר חברי חבר הכנסת אבו שחאדה, במקום להפסיק את הפשעים ולבוא חשבון עם הפושעים ולהכיר בעוול, להכיר בעוול, אז מסתירים את האמת, כדי שלא יצטרכו להכיר בעוול ולהודות בו מחד גיסא, ולא להיפגע ממדיניות אחרות או גורמים אחרים מאידך גיסא.
ודאי. ידידי, זה מה שאני אמרתי. הלוגיקה שאומרת: לא הייתה נכבה ואנחנו רוצים שהיא תהיה שוב. זה בדיוק זה.
אבל אני רוצה להתייחס לעוד דברים, אפרופו מורשתו של בן-גוריון. התייחסתי ממש על קצה המזלג לפשעי הנכבה, אבל בואו לא נשכח שלבן-גוריון היו גם מספיק מעשים ואמירות שנוגעות ליהודים יוצאי ארצות המזרח, יוצאי ארצות ערב והאסלאם. ב-1950, בהרצאה שבן-גוריון נתן בכנס של הפיקוד הגבוה של הצבא, הוא אומר כך: היהודים מתימן, היהודים המרוקנים, העירקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים – יש לחנך את הצעיר שבא מארצות אלו לשבת בבית הכיסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב וכו'. זה קודם לכל שאר הדברים. זה בן-גוריון ב-1950 על יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם. על העולים מתימן הוא כתב במכתב לרמטכ"ל יגאל ידין כך: "שבט זה, מצד אחד הוא יותר נוח לקליטה, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה משקית, מכל שבט אחר. הוא רחוק מאיתנו מרחק של אלפיים שנה, אם לא יותר. הוא נעדר המושגים היסודיים ביותר והראשוניים של ציביליזציה. יחסו לילדים ולאישה הוא של איש פרימיטיבי. מצב בריאותו לקוי, כוחותיו הגופניים תשושים ואינו מבחין בצרכים ההגייניים המינימליים". כך כותב בן-גוריון במכתב ליגאל ידין ב-1960, כמדומני – לא, בעצם יגאל ידין היה הרבה לפני זה רמטכ"ל; אני לא זוכר באיזו שנה זה. הוא ממשיך וכותב במכתב לישראל גלילי – וזה מ-1960 – הוא כותב כך: העלייה שבאה אחרי תקומת המדינה, רובה מארצות האסלאם באסיה ובאפריקה, הייתה נעדרת רכוש רוחני וחומרי הדרוש לבניין משק בריא וחברה חדשה.
אני רואה משמעותו ההיסטורית האיומה של הטבח הנאצי – שימו לב, חברי הכנסת, אני אשמח אם תקשיבו למשפט הזה, גם אלה שעסוקים, הכול בסדר, אבל לפחות המשפט הזה. שימו לב מה אומר בן-גוריון בהתייחסו ליהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם. הוא כותב כך לישראל גלילי: אני רואה משמעותו ההיסטורית האיומה של הטבח הנאצי לא בכמות המחרידה של היהודים שנטבחו אלא בהשמדת דווקא אותו מבחר העם. ששת המיליונים שנשמדו הם, וכמעט רק הם, היו המדינה העברית בכוח. כלומר, מבחינתו זו לא הכמות, זו האיכות. על המרוקאים ב-1950 הוא אומר: "הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך". ועל עדות המזרח ככלל הוא כותב: "דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל האלמנט המקומי מעדות המזרח, אל התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים".
חברי הכנסת, יש קשר הדוק בין הנכבה לבין הפרולטריזציה של היהודים המזרחים. הניצול הגזעני והמעמדי של יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם נעשה כדי להיפטר מהעובד הערבי הפלסטיני. ולכן אינטרס-העל של היהודים המזרחים הוא להתחבר לערבים הפלסטינים במאבק נגד הדיכוי והגזענות, כי זו אותה גזענות במהות.
והדבר שאנחנו רואים פה הוא בדיוק זה. פרולטריזציה וניצול מעמדי של היהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם כדי להחליף את העובדים הפלסטינים. נבלה אחת מולידה את הטרפה, והטרפה השנייה קשורה וכרוכה בנבלה הראשונה. ההשתלטות האלימה על שדות ערביי הנגב, הגירוש שלהם מאדמותיהם, כמו הרס הבתים שם, הכיבוש וההרס והפוגרומים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית הכבושות, אלו הם המשך של מורשת בן-גוריון שאותה רוצים להנציח. היא לא ראויה להנצחה. אם כבר, היא ראויה ללימוד כאחראית לפשעים גזעניים ואלימים כלפי הילידים הפלסטינים וכלפי חוטבי העצים ושואבי המים היהודים המזרחים בימים ההם בזמן הזה.
מי שאומר שישראל נולדה כמדינה יהודית ותישאר כזו לא רק שמתעלם מהעוולות האלה ובכך למעשה מלבין אותן, אלא הוא גם מכשיר את העוולות הבאות. חוק החשמל וחוק חריש במיוחד הם חלק מזה. אתנן פוליטי במקום זכויות. במקום לדבר על זכות לחשמל למשל, מדובר על תשלום פוליטי, בין השאר בדמות חריש. ניתן אדמות, נוותר על האדמות של העם הפלסטיני שחי פה ואלה הן אדמותיו, נאפשר למדינה לעשות את זה, נתמוך בממשלת הכיבוש והעוני, בתמורת זה אולי הם יחברו בית או שניים לחשמל.
עוד דבר, זה גם ההפרד ומשול בין מיעוט ה"פריבילגים" שיחוברו אולי לחשמל, לבין ההמונים שמודרים ומנותקים מהחשמל. המטרה פה היא לתקוע טריז בין האזרחים הערבים הפלסטינים לבין עצמם. לכן החוק שעומד בפנינו, חוק חריש, הוא עוד נדבך אינהרנטי בשרשרת ארוכה ומכוערת של עוולות ושל פשעים עוד מלפני הנכבה, בוודאי בנכבה, ובעקבותיה – עד היום, ולזה צריך לשים סוף, בלי לוותר, בלי לכפוף את הראש ובלי להיכנע ולהתנהג כנתינים במקום כאזרחים עם זכויות מוקנות. תודה רבה.
1,667 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.