נאומים בני דקה

מאחר שזה נושא קדוש, מה שאני הולך לדבר עליו, אז אם אפשר לעשות איזה break כזה, לקחת נשימה.

נכון, אז גם עכשיו אני רוצה להביא קצת קדושה - -

- - ולקחת אותה גם לפה, לקהל שנמצא איתנו.

אני רוצה לדבר בנאום שלי על סמ"ר עידן רז ז"ל. את עידן הכרתי באמצעות אימא שלו אתי רז. ואתי לא סיפרה לי רק איך הוא נפל – היא סיפרה לי איך הוא חי. היא סיפרה לי על ילד שתמיד היה מוקף בחברים; שהיה אוהד שרוף של הפועל תל אביב; על מדריך שאהב ילדים; שהתנדב בחינוך הבלתי-פורמלי וידע לראות גם את מי שאחרים לפעמים פספסו; על מנהיג טבעי שידע לסחוף ולהוביל אחריו.

ובתוך כל הסיפורים האלה הבנתי משהו על עידן: הגבורה שלו לא התחילה ב-7 באוקטובר, היא התחילה הרבה קודם. היא התחילה כשהוא סירב לוותר על החלום להיות לוחם בגולני, ונלחם כדי שיוכל לשרת שם למרות אלרגיה קשה. וב-7 באוקטובר, למרות שהיה בכלל בחופשת מחלה אחרי תאונה, הוא בחר לחזור למוצב פגה, סמוך לנחל עוז, כי ידע שצריכים אותו. כשהאש והעשן מילאו את חדר האוכל, הוא יצא להילחם כדי להציל את החברים שלו. הוא הציל 22 חיילים בגבורה בקרב, בקרב שבו איבד את חייו. אבל ככה עידן חי – תמיד חשב קודם על אחרים.

שמעתי את אתי אומרת משפט שלא יוצא לי מהלב: את הגוף הם לקחו, אבל את הרוח אף אחד לא ייקח. ואכן, את הרוח של עידן אי-אפשר לקחת. היא נמצאת במשפחה שלו, בחברים שלו, בילדים שהדריך ובכל מי שפוגש את הסיפור שלו ומבין איזה אדם הוא היה. יהי זכרו של סמל ראשון עידן רז ברוך.