המצב הכלכלי, יוקר המחיה והשפעתו על החברה הערבית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, השר, ח"כים וח"כיות, אנחנו מבקשים להביע אי-אמון בממשלה בעקבות הכישלון המדיני, האסטרטגי, שניכר לעין, דוקר את הלב. המוח מסרב להאמין שאלו התוצאות של מערכה כל כך ארוכה, יקרה כל כך בחיים, באיכות חיים, בתקציבים, בתשומת לב ציבורית, באהדה ציבורית, בפירוק הקונסנזוס שהיה מנת חלקנו בתמיכה הדו-מפלגתית הרחבה ביותר בארצות הברית.

אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל נמצאת בימים אלה בצומת אסטרטגי. לא מדובר בעוד סבב, לא מדובר בעוד אירוע נקודתי. אנחנו בתוך מערכה אזורית רחבה שהחלה מזמן, מושפעת באופן ישיר מההתבססות האיראנית, אותה התבססות שהפעילה שלוחות, ואנחנו התיימרנו כנראה למה שלא יכולנו לבצע, הגבהנו את הציפיות מעלה-מעלה, וכגובה הציפיות ככה ההתרסקות על סלע המציאות.

בתקופה הזו השאלה המרכזית היא לא רק כמה כוח יש לישראל – ויש לנו המון כוח, וטוב שיש לנו המון כוח מסוגים שונים ודיסציפלינות שונות – אלא אם יש לנו הנהגה שיודעת להשתמש בכוח הזה כדי להשיג מטרות מדיניות, כלכליות, חברתיות, כאלו שיבססו את חייה של המדינה שלנו, של הפרויקט הציוני, בביטחון וביציבות – פעם קראנו לזה ובשלום – ביציבות אסטרטגית, מדינית, במזרח התיכון.

בשנתיים וחצי האחרונות ראינו את הגבורה, את המקצועיות של לוחמי צה"ל, של אנשי שב"כ, מוסד וכל מערכת הביטחון; ראינו הישגים משמעותיים מול אויבים שונים, ראינו יכולות מרשימות מאוד של מדינת ישראל, אבל לצד ההישגים האלה הציבור צריך לשאול מה האסטרטגיה, מה היעד, איך נראית המציאות אצלנו, איך היא נראית בגבול עזה, איך היא נראית בדרום לבנון, בלבנון כולה, איך היא נראית במזרח התיכון בואכה המפרץ הפרסי או האיראני; איך היא נראית בעוד חמש שנים? למה אנחנו חותרים? הממשלה הזו מנוטרלת, חסומה מדמיון מדיני, חסומה מהאפשרות שלה להתקדם אל עבר מטרות שהיא עצמה הציבה לעצמה – הרחבת הסכמי אברהם.

אויב כמו איראן לא נלחם בנו רק באמצעות טילים ושלוחים, הוא נלחם באמצעות השפעה אזורית, בניית צירים, באמצעות דיפלומטיה, באמצעות מדינות שכרגע עוזרות לה לפורר את יכולת העמידה שלנו והשמירה על האינטרסים שלנו למשל בלבנון. במגרש הזה הממשלה לא מספקת תשובות. ראש הממשלה דיבר במשך שנים על האיום האיראני, הוא צדק בכך שמדובר באיום רציני, אבל מדיניות לא יכולה להסתכם באזהרות, והפעילות או דרכי הפעולה כנגד האיום האסטרטגי הזה, אסור להן שיפוררו את התמיכה האסטרטגית, למשל זו שקיימת בארצות הברית. המהלך השנוי במחלוקת של יציאה מההסכם הקודם של אובמה – ההיסטוריה עוד תדון ותברר מה היה עדיף – אבל מה שברור – שהצעדים לכך, הדרכים לכך, ההופעה בוושינגטון כנגד נשיא מכהן, המהלכים החוזרים ונשנים להתנגח עם ציבורים רחבים בתוך העולם האמריקאי, בתוך העולם הפוליטי האמריקאי, הולכת ומפוררת את המשענת האסטרטגית החשובה כל כך, הידועה כל כך.

לפני 3,000 שנה, 2,500 שנה, ידעו היהודים או היהודאים או העברים שגרו כאן, במקום הזה, שכדאי לבסס את החיים שלנו על משענת רצינית, ולא משענת קנה רצוץ, אפרופו המאבקים בין מצרים לבין אשור או בבל. מעצמות היו תמיד; היינו תמיד קטנים – קטנים, חכמים ושובבים, והשאלה הגדולה, איך אנחנו מתנהלים בתוך העולם הזה בחוכמה, היא שאלה משמעותית ביותר – אי-אפשר להפריז בחשיבות שלה. היציאה למאבק באויב האיראני לוותה בהצהרות מאוד גבוהות, בהגבהת הציפיות, וכגובה הציפיות – כך האכזבות. עשינו הרבה מאוד, אבל המציאות היא שלא היינו מסוגלים לעמוד בהצהרות שאנחנו העמדנו בפנינו. אי-אפשר לעמוד מול העולם ולומר במשך שנים, איראן היא הסכנה, אבל ברגע האמת למצוא את עצמנו בלי יכולת השפעה; אי-אפשר לומר, אנחנו ליגה אחרת ביחסים, ובפועל להיכשל בכך, בפועל לראות איך מעשי ידינו הדיפלומטיים, המדיניים, השמירה על ציפורי הנפש האסטרטגיות שלנו הולכות וטובעות, וכנפיהן מקוצצות באחת מיום ליום. זה האתגר שעומד לפתחנו עכשיו. אם מתקיימים מהלכים בין-לאומיים מול איראן, אדוני היושב-ראש, ואנחנו מחוץ לחדר – זו תקלה חמורה. אנחנו צריכים להיות חלק מהעיצוב שלהם, לא לקבל החלטות שכבר התקבלו, לא להגיב אחרי מעשה. כל הסדר שלא נותן מענה אמיתי ליכולת הגרעינית האיראנית, לא פותר את הבעיה, אלא דוחה אותה. ישראל לא תוכל להשלים עם המציאות הזאת של דחייה ועוד דחייה, לכן הממשלה הייתה צריכה להוביל מהלך רחב מול ארצות הברית ובעלות הברית, מהלך שמשלב לחץ מדיני, בניית קואליציה בין-לאומית ושמירה על חופש הפעולה הישראלי. במקום זה אנחנו מזהים מדיניות שמחלישה את מעמדה של ישראל, ואם לא מחלישה כאקט אקטיבי, בפועל זאת המשמעות, זאת המשמעות – הצלחות צבאיות גדולות וחלשות אסטרטגית וקריסת הבסיס של הלגיטימיות שלנו בעולם.

הדבר נכון גם לזירה הלבנונית, החיבור בין טהראן לביירות הוא אחד הכישלונות האסטרטגיים הגדולים של השנים האחרונות. אי-אפשר להגיע להסדר יציב כאשר מי שנמצא מולך הוא ארגון טרור שפועל לפי האינטרסים של איראן. חיזבאללה, אסור שיהיה בעל הבית של לבנון, וגם כאן השאלה – הממשלה צריכה לענות על שאלה פשוטה – מה היעד? מה היעד האמיתי, מה היעד האפשרי, מהו הבסיס, מהי הליבה, על מה נהרגים ועל מה לא נהרגים. האם המטרה היא להבטיח ביטחון לתושבי הצפון או להיגרר למלחמה ללא סוף? יש מספיק סיבות ומספיק אנשים רעים בארץ הארזים.

מדיניות אחראית מחייבת גם כוח וגם תכלית. צריך להמשיך להפעיל לחץ צבאי כשנדרש, צריך לשמור על חופש פעולה, לפעול מול מוקדי הכוח של החיזבאללה, אבל במקביל צריך לנהל מהלך מדיני שמייצר מציאות אחרת. מי שמאמין רק בכוח, מפספס את מחצית המערכה; מי שמאמין רק בהסכמים, מסכן את ביטחון ישראל. המדיניות הנכונה חייבת לכלול שילוב של עוצמה צבאית לצד מוטיבציות מדיניות. זו בדיוק הנקודה שבה הממשלה הזו נכשלת בעזה, בלבנון, באיראן. במקום לחזק את מעמדה של ישראל מול העולם היא הביאה לשחיקה ביחסים עם בעלות ברית מרכזיות, ובמקום להכין את ישראל ליום שאחרי – היא מנהלת את היום הנוכחי בקוצר ראות נורא.

חברי הכנסת, ישראל זקוקה בעת הזו לממשלה ציונית רחבה, אחראית, ממשלה שמבינה שביטחון לא נמדד רק במספר התקיפות, אלא גם ביכולת למנוע את המלחמה הבאה; ממשלה שמבינה שהמעמד הבין-לאומי של ישראל הוא נכס ביטחוני; ממשלה שמסוגלת לאחד את החברה הישראלית ולהוביל מהלכים לאומיים בהסכמות רחבות. תודה רבה.