דברים לזכרו של השר וחבר הכנסת לשעבר יעקב אדרי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

יושב-ראש, חבריי השרים, השרים שדיברו וריגשו, שר החוץ גדעון סער, שר האנרגיה אלי כהן, חברי הכנסת, המעטים יש לומר, משפחת אדרי, נינה היקרה, הבנות, הנכדים, החברים, אורחים יקרים. ישנם אנשים המסתובבים עם התואר נבחר ציבור וישנם מעטים, אפשר לומר מעטים מדיי, שהתואר משרת ציבור חקוק על לוח ליבם.

יעקב אדרי, שהלך מאיתנו בחודש מרץ השנה, היה בדיוק כזה. אדם שבכל צומת בחייו, בכל תפקיד שקיבל על עצמו, ראה לנגד עיניו קודם כול את האדם שמולו. יעקב לא נולד אל מסדרונות השלטון – הוא צמח מלמטה, מהשטח, מתוך עשייה מוניציפלית, סיזיפית ויום-יומית לאהבה הגדולה שלו, לאור עקיבא. יעקב, שכיהן כראש המועצה ובתקופתו גם הפך להיות ראש העיר, הכיר כל רחוב, כל סמטה, וחשוב מכך – כל תושב ותושבת בעיר.

כשיעקב נבחר לכנסת, ולאחר מכן מונה לשר בממשלות ישראל, גם סגן השר לביטחון פנים, שר הבריאות, שר העלייה והקליטה, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, השר לפיתוח הנגב והגליל – הוא לא שכח לרגע מאיפה הוא בא. הוא הביא איתו למשכן הזה ואל שולחן הממשלה את אותה הרגישות, את אותו חום אנושי ואת ההבנה העמוקה שהפוליטיקה אינה המטרה אלא היא כלי לשיפור חיינו על הארץ הזו. כך האמין וכך עשה.

בכנסת פעל יעקב רבות לצמצום הפערים בחברה. בתוך כך קידם והביא לתיקון היסטורי בייצוגם של בני העדה האתיופית במגזר הציבורי, אחרי שעיגן את מעמדם של בני ובנות העדה האתיופית בחקיקה חזקה ויציבה שאפיינה כל כך את דמותו הייחודית כמי שעלה בעצמו ממרוקו והצליח במו ידיו להתקדם מעלה-מעלה בציבוריות הישראלית.

יעקב אדרי היה איש עם המון דעות ודעות עצמיות. הוא לא נרתע מלהיכנס לוויכוחים. אבל מורא הסמכות תמיד היה לנגד עיניו. כשהוא היה סגן שר אל מול השר, כשהוא היה שר אל מול ראש הממשלה. גדעון עזרא, עליו השלום, שהיה שר כשאדרי היה סגנו – שמעתי פעם את הסיפור שבאחת המחלוקות, איפשהו באזור צומת גולני, גדעון אמר לו: שמע, אנחנו לא יכולים לעבוד ביחד ככה. אדרי אמר לנהג: תעצור, וירד מהרכב. גדעון נבהל, אמר: רגע, זה לא בדיוק מה – ואז מספרים שאדרי אמר: איתי על תפקידי שלטון לא מתבדחים. וזהו זה, מאותו יום היה ברור גם לגדעון וגם ליעקב: המחלוקת דבר אחד; התפקיד הוא התפקיד, הממלכתי.

יעקב אדרי ידע לחבר. הוא כיבד כל אדם והיה נעים על הבריות. הוא האמין בחיבורים, האמין בפשרות מתוך כבוד הדדי וביכולת של החברה הישראלית למצוא את המשותף על פני המפריד. כמה אתה חסר כאן היום, יעקב.

אני עומד כאן ומדבר פחות משלושה חודשים לאחר לכתו של יעקב מאיתנו. הזיכרון טרי, הפצע עוד פתוח. מכאן למשפחה – לאשתו נינה, שתיבדל לחיים ארוכים, לבנות, לנכדים, לחברים, למשפחה, לשבט אדרי: אתם באמת חייבים להיות גם חזקים אבל גם גאים בפועלו של יעקב אדרי. זכיתם לגדול לצד איש מיוחד, חביב על הבריות, אוהב שלום ורודף שלום. אהבתי אותו. יהי זכרו ברוך.