דברים לזכרו של השר וחבר הכנסת לשעבר יעקב אדרי

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, סיפור חייו של יעקב אדרי, זיכרונו לברכה, היה סיפור הצלחה. פעם היו קוראים לזה "סיפור סינדרלה". הוא עלה לארץ ממרוקו עם משפחתו, כילד בגיל תשע. הוא כבש את כל הפסגות בתפקידים הבכירים שבהם כיהן, וחשוב מכך – בעשייה המרשימה שלו למען הציבור במשך עשרות שנים. לב חייו וליבת העשייה שלו היו אור עקיבא. הוא הפך אותה מעיירת פיתוח לעיר ואם בישראל. הוא הוביל אותה יותר משנות דור והזניק את מערכת החינוך שלה. יעקב היה אור עקיבא, ואור עקיבא הייתה עירו של יעקב, שהתפתחה בהשראת חזונו ולהט עשייתו. הוא כיהן כסגן שר לביטחון פנים, כשר הבריאות, כשר לפיתוח הנגב והגליל, כשר לענייני ירושלים, כשר לקליטת עלייה, כשר המקשר בין הממשלה לכנסת – ועדיין ליבת העשייה הציבורית שלו, בעיניי, הייתה אור עקיבא.

אדוני היושב-ראש, נכנסנו ביחד בשערי הבית הזה ב-17 בפברואר 2003 כחברי סיעת הליכוד בכנסת השש-עשרה. היינו חברים ונותרנו חברים, גם בצל המחלוקת העזה סביב תוכנית ההתנתקות, שקרעה בכנסת השש-עשרה את סיעת הליכוד, ובסופה הביאה גם לפילוגה. בוויכוח זה היינו במחנות שונים: אני התנגדתי להתנתקות, יעקב תמך בה. אני זוכר היטב את 21 בנובמבר 2005, היום שבו הודיע אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, על פרישתו מתנועת הליכוד, ובו ניסיתי לשכנע חברים רבים, ויעקב בתוכם, לא לעזוב. בכך לא הצלחתי. יעקב, יחד עם מאיר שטרית, היו שני האחרונים שהשלימו את אותו השליש שהיה נדרש על פי חוק לצורך ההתפלגות ביום שאותו לא אשכח. נותרנו ידידים, אך בכנסת השבע-עשרה כבר היינו בשני צדי המתרס: יעקב היה שר בממשלה, ממשלת קדימה, אני המשכתי בתפקידי כיושב-ראש סיעת הליכוד, הפעם כסיעה קטנה בת תריסר חברים שהובילה את האופוזיציה. לימים חזר יעקב לליכוד וגם נבחר מחדש לתפקיד ראש העיר אור עקיבא, לאחר עשור בזירה הארצית בכנסת ובממשלה.

במשרד החינוך שזכיתי לעמוד בראשו – אומנם לא בשנים שבהן כיהן יעקב כראש העיר – זכרו לטובה תמיד את יעקב אדרי. הוא קידם את מערכת החינוך העירונית להישגים, הוא היה בעל כושר ביצוע ייחודי וידע לנצל את המשאבים שקיבלה הרשות לקפיצת מדרגה, גם בחינוך, גם בתשתיות, בכבישים; הוא עמד בראש ועדת ההיגוי של אור עקיבא לקידום החינוך, ואכן הוא שינה מגמה שניכרה בהישגים החינוכיים של העיר.

לא אוכל, אדוני היושב-ראש, שלא להתייחס לשנותיו האחרונות וימיו האחרונים של יעקב. כמו נבחרי ציבור אחרים לא מעטים, הוא נרדף. הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות חמורות ואילץ אותו להתפטר מתפקידו כראש העיר. יעקב היה אדם רגיש וישר, והאישומים העכירו את רוחו ואת חייו. כשביקרתי את משפחתו בשבעה התרשמתי שמועקה זאת ליוותה אותו ברגעים האחרונים ממש. הוא נפטר חף מפשע, כפי שכתבה גם השופטת, שישבה בדין. אבל כמו שקורה במקומותינו לא אחת, התהליך, שערך שנים ארוכות, היה בגדר ענישה אכזרית עם מחירים כבדים.

אנחנו מדברים על חקירה גלויה שנפתחה בשנת 2020, וב-18 במרץ 2026 נפטר יעקב, והמשפט היה בעיצומו. נפטר משבץ מוחי. אני חושב שחשוב לומר את הדברים האלה. ברגעיו האחרונים הוא היה מודאג מביטול ישיבת בית משפט שהייתה קבועה למחר, ומפרטי המשא ומתן להסדר שהתקיים בתיק. זה קשה להאמין. כל זכויותיו בפעילות למען הציבור לא עמדו לו ולא נזקפו לזכותו בגיל 75, אבל הוא נפטר כחף מפשע, כנרדף. המחשבות על כך ליוו אותי ימים רבים לאחר הביקור בשבעה. הותיר אחריו אישה, נינה, שהייתה מחנכת ומנהלת בית ספר, שתי בנות ונכדים. יעקב אדרי ייזכר כשליח ציבור ערכי ומסור, בעל רגישות חברתית, רגישות לחלשים ורגישות למוחלשים, ומעל הכול – כאחד מבוניה הגדולים של הארץ הזאת. יהי זכרו ברוך.