קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום היה אחד הימים הקשים ביותר בכנסת עבורי. מבחינתי, היום נחצו כל הקווים האדומים. חברי כנסת מהקואליציה צילמו את הצבעתם החשאית לתפקיד מבקר המדינה, רק כדי להוכיח למלך שהוא חשוב יותר מהממלכה. אזרחי ישראל, ככה מזהמים תהליך בחירות. במקום שחברי כנסת יצביעו בהתאם לצו מצפונם, כפי שקרה בסבב הראשון, חברי כנסת שינו את הצבעתם כדי שלא יבולע להם בפריימריז. אז הינה, אני אומרת: זה הפרומו למערכת הבחירות הקשה שעומדת לפנינו. כדאי שכולנו בבית הזה נתעורר. ובערב – פוגרום בביתו של שופט בית המשפט העליון ושל אשתו, מאירה. זה קורה במשמרת שלכם. האנרכיה כבר כאן, תתעוררו. הכתובת על הקיר. אין שום דבר יהודי באלימות ובהסתה.
ומכאן, אדוני, מעבר חד לדבר שאני מקווה ומייחלת שבאמת יסיים את היום הזה אחרת מאיך שהוא התחיל. החוק הזה, שאנחנו מעלים בפניכם כאן היום, עוסק בהארכת תקופת ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים. הוא מבוסס על הבנה פשוטה אבל חשובה: לנפגעות ולנפגעי עבירות מין בילדות נדרשות לעיתים שנים רבות כדי לעבד את הפגיעה, להתמודד עם ההשלכות שלה, ולאזור כוחות לחשוף את מה שעבר עליהם, ובסוף – אם הם בוחרים – להגיש תלונה.
התיקון המוצע כאן מבטא תהליך של התפכחות שאנחנו עוברים כחברה באופן שבו אנחנו מבינים טראומה מינית. הוא מבטא הכרה בכך שנדרש זמן הבשלה לנפגעים, וכן, זמן ההבשלה הזה אינו תמיד תואם את לוח הזמנים של מערכת המשפט.
בנימה אישית אני יכולה לומר כי במסגרת השירות הצבאי שלי כיוהל"ם זכיתי לטפל בחיילים שנפגעו עוד בילדותם. טיפול רגשי הוא נדבך מרכזי בתהליך השיקום, אשר עשוי להביא במעלה הדרך להגשת תלונה. זכות הבחירה חייבת להיוותר בידי הנפגעת או הנפגע – באשר לעצם הגשת התלונה ולעיתוי הגשת התלונה. הנתונים שאנחנו נחשפים אליהם היום רק מחזקים את הצורך הבוער בתיקון הזה. לפי הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לשנת 2025, שמנתח נתונים של 2024, ניתן לראות שבמרכזי הסיוע הוגשו יותר מ-51,000 פניות; 68% מהפניות עסקו בפגיעות שהתרחשו עד גיל 21; וב-71% מהמקרים – שימו לב איזה גודל – פגיעה מינית בילדות שבה הפוגע היה בן משפחה קרוב. הנתונים הללו ממחישים עד כמה רווחת הפגיעה המינית במעגלי האמון הקרובים ביותר. ילדים וילדות תלויים במבוגרים הסובבים אותם, ופערי הכוחות האלו יוצרים לעיתים יחסים של ניצול יחסי אמון וסמכות, ומונעים חשיפה של הפגיעה במשך שנים ארוכות.
הגשת תלונה על אדם קרוב, במיוחד בגילי הילדות, היא מהלך מורכב. פגיעה מינית פוגעת בתחושת הביטחון, בכבוד ובאוטונומיה, והיא הרבה פעמים מלווה בתחושת בושה, בבדידות ובהאשמה עצמית. מדובר בטראומה שהשלכותיה לא מסתיימות עם תום הפגיעה, הן ממשיכות ללוות את הנפגעים לאורך שנים.
לצערנו, גם כאשר נפגעים ונפגעות אוזרים אומץ ומתלוננים, הדרך לצדק עדיין מורכבת. על פי נתוני הפרקליטות, 81% מתיקי עבירות המין נסגרים ללא כתב אישום. הנתון הזה מחייב אותנו לעשות כל שביכולתנו כדי לא להשית חסמים נוספים בפני מי שכבר מצא את הכוח להגיש תלונה. זה בדיוק הרציונל העומד בבסיס התיקון שלפנינו.
הצעת החוק מאריכה את תקופת ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים, כך שמניין ההתיישנות יתחיל בהגיעו של הנפגע לגיל 33. ההבנה היא שהטראומה והקושי לחשוף את הפגיעה לא תלויים בזהות הפוגע אלא בעוצמת הפגיעה ובמורכבות ההתמודדות איתה. החוק הזה מבטא את המחויבות שלנו, של מדינת ישראל, לעמוד לצד נפגעים ונפגעות, להכיר במורכבות הטראומה שהם חווים ולהבטיח שהזמן לא יהפוך להיות כיפת ברזל עבור הפוגע.
אני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מהחוק החשוב הזה. תודה, קודם כול, לשר המשפטים, שנתן אור ירוק להתקדם עם החוק; תודה ליוזמי החוק – לך, חבר הכנסת רביבו, לך, חברת הכנסת רייטן, לך, חברת הכנסת לימור סון הר מלך; תודה לארגון מרכזי הסיוע ולעומדת בראשו הגברת אורית סוליציאנו. תודה לכולם.
אני חושבת שחשוב מאוד לתמוך בחוק הזה. ועצם העובדה שהוא באמת חובק מקיר לקיר גם קואליציה וגם אופוזיציה מצדיקה ומבהירה את הדחיפות ואת הצורך להצביע בעדו, וכמה שיותר מהר. תודה רבה, אדוני.
597 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.