יום לציון אירועי הפרהוד

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

בשם שר החינוך, השר יואב קיש, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחות יקרות, השר קיש ביקש ממני להעביר את נאומו. הוא בוחר לפתוח אותו במילים פשוטות ונוקבות, שלפעמים באמת הזיכרון הלאומי נוטה לקצר לעצמו דרכים, ואנחנו זוכרים את מה שקרוב ואת מה שקל לנו להעלות על נס, אבל התפקיד שלנו בבית הזה, ובמיוחד תפקידו כשר החינוך של מדינת ישראל, זה דווקא להסתכל בעיניים על ההיסטוריה כולה, בלי פילטרים, בלי השמטות, בלי הנחות.

אנחנו מציינים בדיוק 85 שנים לאחד הפרקים שהם יותר מטלטלים, מדממים, מושתקים בתולדות עמנו, שזה פרעות הפרהוד בבגדאד. ובחג השבועות תש"א, בלב קהילת פאר יהודית, קהילת בבל העתיקה והגאה, נרצחו באכזריות למעלה מ-170 יהודים. אלפים נפצעו, נשים נאנסו, בתי כנסת חוללו, רכוש נבזז ונשדד. והאמת צריכה להיאמר מעל במה זו בצורה הברורה ביותר, גם אם היא כואבת: הפורעים האלה לא הגיעו ממקומות רחוקים, אלו היו השכנים שלהם; אנשים שחיו איתם דורות, שקנו מהם בשוק, שחלקו איתם חצרות, וברגע אחד של הסתה מורעלת הפכו למפלצות רצחניות. הפרהוד לא קרה בחלל ריק. המחקר ההיסטורי והאקדמי מוכיח זאת בבירור: זה היה שיתוף פעולה אידיאולוגי ומעשי הדוק בין הממשל הפרו-נאצי של רשיד עאלי בעיראק לבין גרמניה הנאצית. זו הייתה שלוחה ישירה של השואה בארצות האסלאם, אירוע מכונן שסילק כל אשליה וצרב בבשרנו את התובנה הציונית החד-משמעית שלעם היהודי אין ולא יהיה קיום וביטחון ללא מדינה ריבונית חזקה ועצמאית, מדינת ישראל.

חברי הכנסת, הזיכרון הזה מקבל משמעות אישית ומצמררת עבור כולנו כשאנחנו מביטים על החיבור שבין עבר להווה במערכה שאנו נמצאים בה מאז 7 באוקטובר. באירוע הזה אני מבקש להזכיר דווקא את סיפורו של שלמה מנצור, השם יקום דמו, הילד בן ה-13 ששרד את זוועות הפרהוד בבגדאד, עלה לארץ, הקים משפחה למופת, והיה הנגר מיתולוגי של קיבוץ כיסופים. שלמה, שהיה החטוף המבוגר ביותר, נחטף באכזריות ונרצח בשבי חמאס. בשנה שעברה הבאנו אותו לקבורה ראויה באדמת המולדת, לאחר שגופתו הוחזרה, והיום סיפורו חקוק בלב האומה כנחמת גיבורים. תחשבו על המעגל המצמרר הזה, הילד שברח מהפורעים בבגדאד בשנת 1941, מצא את מותו בידי מפלצות חמאס בשבי בעזה. אין גשר מוחשי, מכאיב ומדויק מזה בין אותן פרעות לבין המלחמה הניטשת בימינו אנו. הפורעים שפרצו לבתים בכיסופים, בשדרות, בנחל עוז, הונעו בדיוק מאותה שנאה עתיקת יומין, מאותו דחף נאצי להשמיד, להרוג ולאבד יהודים רק בשל היותם יהודים. אבל כאן, חבריי, נמצא ההבדל התהומי, ואני אומר זאת – שר החינוך אומר זאת – דווקא כטייס קרב, כמפקד לשעבר בשירות מילואים, כשר בממשלת ישראל: אנחנו לא עם מובל לטבח ולא עם חסר מגן.

אז בעיראק המופתי המרצח ושלטון כילאני הוסתו על ידי מערך התעמולה של רדיו ברלין בערבית. והיום חמאס, חיזבאללה והחות'ים מופעלים, ממומנים ומסוממים על ידי אותו ציר רשע, ציר הרשע האיראני. אבל מול התמנון האיראני ומול מלחמת התודעה והשקרים ברשתות החברתיות עומד היום קיר ברזל אמיתי, קיר ברזל שבנוי מחיילי צבא ההגנה לישראל, מלוחמים בכל הזרועות, מהנחישות הבלתי-מתפשרת של החברה הישראלית, מאמונה מוחלטת בצדקת הדרך. אנחנו נלחמים, אנחנו משיבים מלחמה שערה, ואנחנו גם מנצחים באופן שלא שיערנו בתחילת המלחמה.

הכרת השפה, התרבות והקודים של שכנינו במזרח התיכון היא לא רק עניין אקדמאי, היא כלי ביטחוני והסברתי ראשון במעלה. הזיכרון של יהדות ארצות ערב הוא סיפור של עוצמה, של תקומה, של תביעת צדק היסטורית. אסור לנו להתנצל, אנחנו חייבים להציב את הזיכרון הזה בגאווה ובחזית ההסברה הלאומית והבין-לאומית. זו התשובה הציונית המוחצת לכל מי שמנסה לערער על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו.

כדי לתקן את העוול המקומם של השכחת הטרגדיה הזו, ביוזמת חברי יו"ר הקואליציה אופיר כץ חוקק יום הזיכרון הלאומי לקורבנות הפרהוד, ואותו אנו מיישמים גם במערכת החינוך. מערכת החינוך היא המחויבות הלאומית שלנו לעצב דור שלא מפחד מההיסטוריה שלו; דור שיודע לחבר קווים ישרים בהיסטוריה היהודית, בין גטו ורשה לבגדד, בין מרדכי אנילביץ' לחכם עזרא דנגור. בשנים האחרונות שילבנו את סיפור יהדות ארצות ערב בתוכניות הלימודים, ובתיכון נבחן הסיפור כחלק מתוכנית הבגרות. כך למשל, במסגרת תוכנית יהלום בהיסטוריה בחינוך הממלכתי לומדים תלמידי ישראל תוכנית ייחודית, הכוללת יחידות הוראה מקוונות העוסקות בפרהוד, החיים בעיראק, העליות, משבר העלייה. בחינוך הממלכתי-דתי הנושא נלמד כחובה בכיתה י"א, והמורים שלנו עוברים ימי עיון והשתלמויות ייעודיים כדי שהלפיד הלימודי הזה יעבור הלאה. כי בסוף אנחנו עם אחד, יש לנו היסטוריה אחת, שורש אחד באדמה הזו ועתיד אחד שאנו בונים פה ביחד. חובתנו המוסרית, החינוכית היא לזכור, לספר ובעיקר גם ללמד.

ואני פונה מכאן – אומר השר – מעל בימת הכנסת, למנהלים, למחנכים, בעיקר לתלמידים הצעירים, אלה שיש להם כוחות עצומים להתקדם, לצמוח מתוך השבר: שאו את הזיכרון הזה בגאווה, ועשו אותו לנחלת הכלל. שלמה מנצור, זיכרונו לברכה, השם ייקום דמו, ו-170 קורבנות הפרהוד, אינם איתנו עוד, אבל המורשת שלהם, הלקח הלאומי שלהם והייעוד של מדינת ישראל כבית המבצר של העם היהודי, חיים וקיימים בתוכנו לנצח. יהי זכר הקורבנות ברוך.

וברשותך, כבוד היושב-ראש, אני רוצה דווקא להגיד כמה מילים על משהו אישי, באמת, שככה כולנו ראינו היום, חווינו היום, וצריך לומר הרבה פעמים את האמת בלי לפחד ובלי להתייפייף. מה שאנחנו רואים פה במדינת ישראל היום הוא לא ייעוץ משפטי. זו לא שמירה על שלטון החוק, זו מערכת כוח, מערכת שסימנה לעצמה מטרה ברורה: להחזיק את הממשלה הנבחרת בגרון, לסכל מינויים, לרדוף אנשי ימין, להפקיר לוחמים ולחפות על עצמה דווקא כשזה מגיע לאנשי שלומה. זו לא דמוקרטיה, זו השתלטות, וזו בדיוק הסיבה שחייבים ועדת בדיקה ממשלתית למוסד הייעוץ המשפטי.

תראו מה קרה סביב האלוף רומן גופמן, קצין עתיר זכויות, לוחם, אדם שנפצע בקרבות ב-7 באוקטובר, אדם שהקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל. ברגע שממשלת ימין מבקשת למנות אותו לתפקיד רגיש ובכיר, פתאום כל המכונה מתעוררת – מכתבים, רעשי רקע, הסתייגויות, בחינות, בדיקות וניסיון לייצר עננה מעל בן אדם ראוי. כאשר עולות שאלות קשות על המצגים שהוצגו לבג"ץ בעניינו, אז הציבור זכאי לדעת מי אמר אמת, מי הסתיר אמת ומי השתמש בבית המשפט ככלי לניגוח וככלי נשק נגד מינוי של ממשלה נבחרת.

כי כשמדובר באנשי המחנה הלאומי – הכול בהול, הכול מסוכן, הכול דורש בחינה ובדיקה; אבל כשמדובר באנשי המערכת – פתאום יש זמן, פתאום יש סבלנות, פתאום יש הליך, וזה לא נגמר שם. רב-גונדר קובי יעקבי, נציב שירות בתי הסוהר, הפך למטרה רק כי הוא מייצג משילות, כי הוא בא לבצע מדיניות, כי הוא לא מתנצל, כי הוא לא מתיישר לפי הקודים של האליטה המשפטית. ומהרגע הראשון ניסו להחליש אותו, לערער אותו, להכתים אותו ולייצר סביבו מרדף, לא בגלל חוסר מקצועיות, אלא בגלל שהוא מזוהה עם ממשלת ימין. זו לא ביקורת, זו רדיפה פוליטית בגלימה משפטית.

ואז אנחנו מגיעים ללוחמי כוח 100 היקרים שלנו. ושם כבר אי-אפשר לשתוק. כי אלה לוחמים שנשלחו כדי להתמודד עם מחבלים, עם אויבים, עם מציאות שאף יועץ משפטי ממוזג לא היה שורד בה דקה אחת. והם נזרקו לכלבים. ובמקום גיבוי הם קיבלו הדלפות, במקום הגנה הם קיבלו הכפשה, במקום שהמערכת תעמוד מאחוריהם, מאחורי מי ששומרים עלינו, העמידה אותם המערכת בכיכר העיר. היא חשפה אותם, היא רמסה אותם והיא הפכה אותם לסמל של רדיפה. חיילי צה"ל אינם הפקר. לוחמי צה"ל אינם בשר תותחים משפטי, בטח של פקידים שרוצים להוכיח שהם נאורים על גבם של מי שנלחמים במחבלים.

ומה קורה בצד השני, כשזה מגיע לפצ"רית, אותה יפעת תומר ירושלמי? פתאום כל המערכת נעמדת דום. פתאום הכול רגיש, פתאום צריך לחכות, פתאום אסור למהר, פתאום יש איזשהו הליך, פתאום יש מורכבות, יש שיקולים, יש ניסוחים רכים כאלה ואחרים. איפה הייתה כל הרגישות הזו כשבאו ודרסו ומרחו את לוחמי כוח 100 בכותרות? איפה הייתה הזהירות הזו כשהחיילים שלנו הפכו למטרות? איפה הייתה החמלה הזאת, כשהימין שוב הוצג כאשם עוד לפני שבכלל התחיל איזשהו בירור אמיתי בעניינם?

וצריך לומר את זה חד: הקשר בין הפצ"רית לבין היועצת המשפטית המפוטרת גלי בהרב-מיארה הוא לב הסיפור. אותה מערכת שיודעת לרדוף לוחמים במהירות שיא, היא אותה מערכת שיודעת להרים חומת מגן סביב אנשי המערכת.

עד היום הציבור שאל הרבה שאלות פשוטות מאוד. היום נעשה איזשהו תיקון. אבל שאלנו את עצמנו, למה הפצ"רית לא שילמה את המחיר כל כך הרבה זמן? למה היא לא נזרקה ישר מצה"ל, ורק עכשיו? למה ישר לא נשללו הדרגות שלה? למה לא נבחנה הפנסיה שלה? למה כשהמערכת פוגעת בלוחמים הכול נמרח, מתמוסס ומטויח; כשזה לוחם ימני דורסים, כשזאת בכירה מהמערכת מגינים, כל השיטה הזאת היא במשפט אחד.

וכשמדברים על הדלפות, בטח שאי-אפשר להתעלם מחבר הכנסת גלעד קריב, שבאפריל 2025 נחקר באזהרה ביחידת להב 433 בחשד להדלפת מידע מסווג מתוך הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ליועמ"שית המפוטרת גלי בהרב-מיארה, לאחר שנטען כי גלעד קריב היה חבר הכנסת היחיד שעיין באותו פרוטוקול חסוי. ומה היה שם? פרוטוקול חסוי, דיון רגיש, מידע מסווג, חשד להדלפה. מה קרה בפועל? חקירה של איזושהי שעה, קצת רעש, ואז דממה. כשהחשד מגיע מהצד הנכון של המפה פתאום המערכת יודעת לנשום עמוק. כשזה לא ימין אז אין לינץ', אין מסע ציד, אין הוצאה ציבורית ממש להורג של אנשים. וראינו את הסיפור של טלי גוטליב, שהינה, ישר מגישים כתבי אישום.

תדמיינו לרגע שזה היה חבר כנסת מהליכוד, תדמיינו שזה היה שר מהימין שהיה מוציא פרוטוקולים חסויים, תדמיינו שזה היה לוחם או איש של המחנה הלאומי – כל המדינה ישר הייתה רועדת, כותרות ענק, פושים, אולפנים, דיבורים על סכנה לדמוקרטיה. אבל כשזה גלעד קריב אז פתאום הכול מתנהל בשקט, כי יש דין אחד לימין ודין אחד לשמאל. זאת אכיפה בררנית מהמקפצה. זאת לא טעות, זאת לא תקלה, זאת לא מקריות, זו שיטה. ובראש השיטה הזאת עומדת היועמ"שית המפוטרת, גלי מהרב-מיארה.

באמת צריך לומר, זאת איזושהי עבריינות שלטונית; אישה שלקחה תפקיד שאמור להיות, לשרת את הממשלה, והפכה אותו לכלי ניגוח כנגד הממשלה. והיא מסכלת מינויים, היא רודפת נבחרי ציבור, היא מגינה על מקורבים, היא מחפה על אנשי המערכת, והיא מעמידה את עצמה בעיקר מעל הממשלה הנבחרת, מעל הכנסת ומעל עם ישראל. היועמ"שית המפוטרת לא מתנהלת כיועצת, היא מתנהלת כשחקנית פוליטית מלאה בגלימה משפטית. היא בוחרת מתי לייצג, מתי להילחם בממשלה. מתי החוק קיים, מתי החוק נעלם. מתי לרמוס לוחמים ונבחרי ציבור ומתי לעטוף את אנשי שלומה בשכבות של הגנה, טיוח ובעיקר שתיקה ארוכה.

זאת לא יועמ"שית, זאת אחד שמנצלת כוח משפטי כדי להילחם בממשלה הנבחרת, בלוחמי צה"ל ובעיקר ברצון העם. זה לא ייעוץ, זאת שליטה. זה לא שלטון חוק זה שלטון של פקידים. זה לא איזון, זו השתלטות עוינת על הרשות המבצעת. הייעוץ המשפטי הפך ממנגנון שאמור לסייע לממשלה לפעול כחוק למנגנון שמחליט במקום הממשלה. הוא מסכל מדיניות, עוצר מינויים ובוחר מתי להגן, מתי לתקוף, מתי לשתוק, מתי להדליף, מתי לרדוף וגם מתי לחבק. הכול לפי מבחן אחד פשוט, מאיזה מחנה אתה. אם אתה מהימין – אתה מטרה; אם אתה לוחם – אתה חשוד; אם אתה נבחר ציבור מהמחנה הלאומי – אתה בטח מסוכן. אבל אם אתה מהצד הנכון ואתה חלק מהמיליה ומהמערכת, ואם אתה שייך לקליקה הנכונה, אז פתאום כולם עדינים, מנומסים ובטח זהירים. הציבור רואה, הציבור גם מבין והציבור כבר לא קונה את ההצגה הזאת. ולכן אני אומרת כאן בצורה הברורה ביותר שוועדת בדיקה ממשלתית למוסד הייעוץ המשפטי היא לא המלצה ולא בקשה, והיא לא עניין של ימין או שמאל, היא הכרח דמוקרטי. הציבור חייב לדעת מי מסכל מינויים, מי מציג מיצגים לבית המשפט, מי מדליף, מי מטייח, מי מגן על מקורבים, מי רודף לוחמים ומי משתמש בשם שלטון החוק כדי להילחם בממשלה נבחרת.

מדינת ישראל לא יכולה להתנהל תחת שלטון של פקידים שלא נבחרו, שלא עומדים לבחירה, שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד ובכל זאת מרשים לעצמם לקבוע מי ימונה, מי ייחקר, מי יירמס ומי יקבל חסינות שקטה. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהם, הגיע הזמן לבדוק את מי שהתרגלו שאסור לבדוק אותם והגיע הזמן לפרק את חומת החסינות של מוסד הייעוץ המשפטי. והגיע הזמן בעיקר להחזיר את הכוח למקום אחד ויחיד שממנו הוא אמור להגיע בדמוקרטיה – לעם ולנבחריו. תודה רבה.