קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני מבקשת להודות מעומק הלב לחברי חבר הכנסת אופיר כץ על הובלת החוק שקובע יום מיוחד לציון פרעות הפרהוד. החוק החשוב הזה מעניק מקום של כבוד לזיכרון של יהדות עיראק בתוך הסיפור הלאומי של מדינת ישראל, ומבטא מחויבות עמוקה למורשת של קהילה מפוארת, עתיקת יומין, קהילה שנשאה על כתפיה דורות של תורה, מסורת ותרבות יהודית עשירה. אופיר התעקש שהזיכרון הזה יקבל מקום רשמי וממלכתי. הוא הבין שהחובה שלנו היא לספר את סיפורם של יהודי עיראק, להעביר אותו לדור הצעיר ולשמור עליו כחלק בלתי נפרד מהזיכרון היהודי הישראלי והציוני.
אני מבקשת להודות גם לחברתי השרה מאי גולן על הכנס המרגש שערכה השבוע לציון 85 שנה לטבח הפרהוד. לכנס הזה הגעתי יחד עם סבתי האהובה שולמית סלימה עיני, ניצולת הפרהוד. זו הייתה עבורי, ואף עבורה, סגירת מעגל מרגשת עד מאוד.
היא הייתה ילדה. היא ניצולת הפרהוד. לשבת לצידה בכנס הזה במדינת ישראל הריבונית כחברת כנסת ישראל ולראות את סיפורה של יהדות עיראק מקבל את המקום הראוי לו בתוך השיח הציבורי והלאומי, זו הייתה תחושת ניצחון של הרוח והעם היהודי.
סבתא שולמית סלימה שלי הייתה ילדה בזמן פרעות הפרהוד בחג השבועות תש"א. ואגב, היא כל הזמן סיפרה. היא אמרה לנו: אל תשכחו. תזכרו. אל תשכחו.
לפני 85 שנה, בזמן שיהודי בגדד היו בעיצומן של תפילות החג, התמלאו רחובות העיר בהסתה, באלימות, ברצח ובשנאה. במשך יומיים התחולל פוגרום אכזרי נגד יהודי עיראק. יהודים נרצחו באכזריות קשה לתיאור. נשים נאנסו, ילדים נפצעו, בתים וחנויות נבזזו ונשרפו, משפחות שלמות הסתגרו בבתים בפחד, בלי לדעת אם ישרדו את הלילה. הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של עיראק, קהילה שחיה שם במשך אלפי שנים, עוד מימי גלות בבל, הבינה באותם ימים שהמציאות השתנתה לבלי הכר. החיים כיהודים בעיראק הפכו למסוכנים ומבהילים; הביטחון התרסק; האמונה שאפשר להמשיך לחיות שם בשקט התנפצה באחת. סבתא שלי נשאה איתה כל חייה את הזיכרונות מאותם ימים, את הפחד ברחובות, את הזעקות האיומות לבקשת עזרה שלא נענו, את זעקות השבר, את חוסר הביטחון שצבע את הבתים מאותו היום. את התחושה שביום אחד הכול יכול להתהפך רק משום שאתה יהודי.
והפרהוד לא היה אירוע בודד, הוא היה סימן אזהרה. תחילתו של תהליך שבסופו קהילה יהודית מפוארת נעקרה כמעט לחלוטין ממקומה. אבל כשאני חושבת על הסבתא שלי, אני בעיקר חושבת על העוצמה שלה. בגיל 16 בלבד היא עזבה הכול – היא הייתה אומנית רקמה – מכרה את עבודות הרקמה היפהפיות שלה וקנתה כרטיס אחד לארץ ישראל, לציון, ועלתה בגפה לארץ ישראל. רחוקה ממשפחתה, נערה צעירה, בלי משפחה סביב, אך עם אמונה עצומה בלב. היא הייתה הראשונה במשפחה שעלתה לארץ ישראל, ובמעשה האמיץ שלה פתחה את הדרך לכל שאר בני המשפחה שבאו בעקבותיה.
אני חושבת לפעמים על אותה נערה צעירה שעוזבת עולם שלם מאחוריה וצועדת אל עתיד לא ידוע מתוך זקיפות קומה יהודית ואמונה יוקדת בעם ישראל ובקדוש ברוך הוא. כמה אומץ היה בדור ההוא, כמה מסירות נפש. וכאן בארץ, יחד עם סבא אברהם משה לבית עיני, היא בנתה חיים חדשים בעשר אצבעות, באמונה, בצניעות ובעבודה קשה. הם הקימו משפחה לתפארת, בית של תורה ושל חסד, בית של אהבת ישראל. בית שבו לומדים להסתכל בעין טובה על כל יהודי ולסייע ולעזור לכל נזקק. מי שמכיר את סבתא שלי יודע שהאמונה שלה היא דרך חיים. היא נמצאת בתפילות שלה על לוחמי צה"ל, בעצה ובברכה שלה לכל מי שנזקק, בדאגה לילדים, לנינים ולנכדים, ובחסד הטבעי שפשוט נובע ממנה.
והסיפור שלה הוא גם סיפורה של יהדות עיראק כולה, קהילה מפוארת ששורשיה נטועים עוד בגלות בבל; קהילה של תורה, של מסורת ושל עומק רוחני אדיר. שם נחתם התלמוד הבבלי, ומשם כולנו יונקים את כוחנו. משם יצאו גדולי תורה, פוסקים, דיינים ואנשי רוח שהאירו את העולם היהודי כולו. כשאומרים "יהדות עיראק" אי-אפשר שלא לחשוב על הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדד, אי-אפשר שלא לחשוב על הקדוש הרב סלמן אליהו, ואי-אפשר שלא לחשוב על הרב עובדיה יוסף. המורשת הזאת הגיעה לארץ ישראל יחד עם העולים מעיראק, יחד עם המשפחות, עם התפילות, עם הפיוטים, עם המסורת ועם עולם הערכים שהם הביאו איתם.
הסיפור של יהדות עיראק הוא חלק מרכזי מהסיפור הישראלי. יהדות בבל עיצבה את עולם התורה, את התרבות היהודית ואת דמותה של מדינת ישראל. הרוח, האמונה והמסורת שהביאו איתם העולים מעיראק ממשיכות לחיות כאן בכל תחומי החיים, והיום הזה הוא הזדמנות לומר תודה: תודה לדור שעבר כאב גדול ובחר לבנות. תודה לדור שהגיע לארץ ישראל והפך לחלק מרכזי בבניית המדינה, החברה ועולם התורה בישראל. תודה לדור שהעניק לנו שורשים, מסורת וגאווה. ותודה לך, סבתא שולמית שלי על האומץ, על הדרך שסללת למשפחה שלמה, על הבית שבנית ועל האמונה שאת מעניקה לכולנו בכל יום מחדש. מאורך ומעוצמתך כולנו כאן. תודה.
734 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.