קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ממש. טוב, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, המשמעות של החוק הזה היא אחת: שתושבי אפרת חשובים יותר בעיני הממשלה והקואליציה מתושבי קריית מלאכי; שתושבי אריאל חשובים יותר מתושבי קריית גת; שתושבי אלפי מנשה חשובים יותר מתושבי עפולה; שתושבי קרני שומרון עולים במעלתם בעיני הממשלה והקואליציה על תושבי באר שבע; קריית ארבע עדיפה על נוף הגליל, ובית אריה על טירת הכרמל. זו המשמעות של הצעת החוק. זה מה שעומד מאחוריה. וישנה עוד עובדה שעומדת מאחורי הצעת החוק הזו, שכל תומכיה מנסים להסתיר: קרוב ל-50 שנים, היישובים הישראליים מעבר לקו הירוק זוכים לעדיפות אין קץ במשאבי רוב הממשלות שמשלו כאן. האמת היא שאזור העדיפות הלאומי היחיד במדינת ישראל מאז 1977 הוא יהודה ושומרון, ועדיין רק חצי מיליון ישראלים גרים ביהודה ושומרון, שליש מהם בשתי ערים חרדיות שיושבות על הקו הירוק. ונתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא משקרים.
לא, לא, לא, לא להפריע. גם ליושב-ראש לא צריך לקרוא קריאות ביניים.
לא, לא קריאות ביניים. אם אתה מעיר למישהו, זה כן.
ולא יעזור, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא משקרים: יותר ישראלים עוזבים את ההתנחלויות מאשר באים לגור בהתנחלויות.
ולכן אתם צריכים את החוק הזה, כי בסופו של דבר, במבחן ההיסטוריה, מפעל ההתנחלות כושל. האינטואיציה של רוב, רוב אזרחי ישראל, היא אינטואיציה בריאה; אינטואיציה שבמסגרתה הבטחת העתיד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת את ההיפרדות שלנו ממיליוני פלסטינים ואת חלוקת הארץ.
ב-1992 רבין זרק את הליכוד לאופוזיציה עם שני דגלים: האחד, שינוי סדרי העדיפויות הלאומי, כסף לנגב ולגליל ולא להתנחלויות ביהודה ושומרון. והדגל השני, מושחתים – נמאסתם. מה שקרה ב-1992 יקרה ב-2026: מושחתים – נמאסתם, וכסף לגליל ולנגב ולא להתנחלויות.
254 מילים של גלעד קריב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.