קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, שר החינוך – כמה חשובה העבודה בחינוך, אנחנו עוד מעט נרחיב על זה. ברוכים הבאים לאורחים שלנו. אני רוצה להזכיר: בלילה הזה, החשוב הזה, אני רוצה להזכיר שהתאריך היום שאנחנו מסיימים הוא ו' באדר, ערב יום הפטירה של משה רבנו, ז' באדר. ואני רוצה להזכיר לכל חברי המליאה הזו, להחזיר אתכם כמה שנים לאחור, לאותו לילה ארור באיתמר בערב שבת, לרגע שבו לבבות של כמה בני משפחה מאיתמר הפסיקו לפעום. באותו רגע שהמחבל הארור יצא מבית משפחת פוגל, הידיים של המחבל הזה, של הנאצי הזה, היו כבר מגואלות בדם, בדם של אהוד ורעות. בדם של יואב בן ה-12 ואלעד בן הארבע. הוא כבר היה בחוץ, המחבל הזה, בדרך אל החושך. ואז, ואז הוא שמע בכי של תינוק.
ואז, אחרי שהוא רצח כבר ארבעה בני משפחה, הוא חזר. הוא חזר כי הוא שמע בכי קטן וחלש מתוך הבית. זו הייתה הדס, תינוקת בת שלושה חודשים. אדם נורמלי, אפילו פושע הגרוע שבאדם, היה בורח, היה נחרד ממעשיו. אבל המפלצת הזו, המפלצת הזו לא ברחה. הוא סובב את הגב, חזר פנימה אל תוך הבית המדמם, ניגש לעריסה, ושם, כשהוא רואה תינוקת בת שלושה חודשים, הוא רוצח אותה. הוא רוצח תינוקת בת שלושה חודשים – היום לפני טיפה מעט יותר מעשור, כמעט 15 שנה, רק בגלל שהיא יהודייה.
זמן קצר לאחר מכן, הוא ישב בבית המשפט הישראלי. כולכם זוכרים את התמונה, קשה מאוד לשכוח אותה. הוא לא השפיל מבט, המנוול, הוא לא הביע חרטה, הוא לא רעד. הוא חייך. חייך חיוך רחב וזחוח, חושף שיניים של חיית טרף. הוא הרים שתי אצבעות לאות ניצחון למול המצלמות. למה הוא חייך? מאיפה המחבל העלוב הזה קיבל את הביטחון העצמי מול מדינת ישראל? הוא חייך כי הוא ידע מה שהשמאל הישראלי איבד כבר שנות דור; הוא חייך כי הוא ידע שהוא ישתחרר בעסקאות לשחרור מחבלים; הוא חייך כי הוא ידע שהמערכת שלנו מלאה באנשים נאורים, חלשים, שיום אחד יסבירו לנו שצריך לשחרר אותו בעסקה כואבת; הוא חייך, כי הוא ידע שהרשות הפלסטינית, זו שאמורה לשמור על הביטחון, זו שחתמנו איתה הסכמי שלום, היא זו שתשלם לו ולמשפחתו משכורת עתק על כל פיסת דם, על כל טיפת דם של הדס הקטנה.
וזו, חבריי חברי חברי הכנסת, זו תמצית הסיפור שלנו כאן. זה ההבדל הבלתי ניתן לגישור בין תרבות שמקדשת את החיים, שמקדשת את התורה, שמקדשת את אהבת האדם, לבין תרבות שמקדשת את המוות. איך מייצרים מפלצת כזו, אתם שואלים את עצמכם? איך מחנכים בחור צעיר לחזור לחדר שינה כדי לשסף גרון של תינוקת בוכה? קארין, את יכולה להסביר לי איך עושים דבר כזה? התשובה נמצאת בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. היא נמצאת באמנה, באמנה של הפלסטינים, שאנחנו בטיפשותנו, בדלות חוכמתנו, מתעלמים ממנה. באמנה של הרשות הפלסטינית אומרים במפורש שהדרך היחידה להגיע לשלווה פה היא רק דרך המאבק המזוין בכל מדינת ישראל. ג'נוסייד, זה מה שהרשות הפלסטינית רוצה היום לעשות לאזרחי ישראל. ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית מסבירים להם מגיל אפס שרצח יהודי הוא כרטיס הכניסה לגן עדן. כשאנחנו מדברים על חינוך, כשאנחנו מדברים על עתיד ילדינו, אנחנו חייבים להסתכל לחיוך השטני הזה בעיניים, כי אם נמשיך לספר לילדים שלנו אשליות על שלום של אמיצים, אם נמשיך להכיל, להתנצל, לחפש שותפים היכן שיש רק רוצחי המונים, אנחנו מזמינים על עצמנו את הטבח הבא, את 7 באוקטובר הבא, את השמיני, שמיני עצרת הארור שהיה לנו לפני שנתיים.
מי שרוצח יהודי, מי שרוצח תינוקת בעריסה, לא אמור לחיות במדינה הזאת ולא אמור לחיות פה בעולם בכלל; לא אמור לנשום את אותו אוויר שאנחנו נושמים; לא אמור לדרוך על אותה אדמה שאנחנו דורכים עליה; לא אמור לאכול את האוכל שבני אדם נורמליים אוכלים; לא מתוך תאים מלאים בפינוקים ולא מתוך לימודים אקדמאיים.
מי שרצח, היום לפני 15 שנה, את משפחת פוגל – דינו מוות. דינו לא לחיות על האדמה הזו. זה הדבר היחיד שמגיע לאותו רוצח שפל. רק ככה מוחקים את החיוך המתועב, השטני, מעל פניהם של אותם מחבלים מתועבים: במשילות, בהרתעה מוחלטת, בהבהרה חד-משמעית שדם יהודי אינו הפקר.
בינתיים, עד שצביקה פוגל ישלים את העבודה שלו במסגרת הוועדה שהוא מקדם, ועד שהמליאה תצביע על חוק עונש מוות, בינתיים חיילינו יצטרכו לעשות את העבודה. בינתיים ההתיישבות תלך ותפרח. אנחנו לא ניתן למוות הזה לנצח אותנו. אנחנו נדביר אותו כמו שהדברנו אותו בעזה וכמו שהדברנו אותו בלבנון וכמו שהדברנו אותו באיראן. כל מי שחפץ מוות לא ידרוך על האדמה הזו.
אני מזכיר לכל חברי הכנסת שלא היו פה במליאה עד שהתחלתי את דבריי: היום לפני 15 שנה טבחו את משפחת פוגל. טבחו באכזריות ובברבריות שאין שני לה. חזרו חזרה לרצוח את הדס בת השלושה חודשים, שחטו אותה בדם קר. מחבל שגדל על האמנה של הרשות הפלסטינית, אמנה שקוראת למחוק אותנו מקצה לקצה במאבק מזוין. זו מגילת העצמאות שלהם – להשמיד אותנו, מהים עד הנהר. ולהם, להם אין זכות על האדמה הזו. לא זכות להגדרה עצמית; לא זכות להגדרה לאומית; לא זכות לנהל איתנו בכלל משא ומתן.
אנחנו עם שוחר שלום. חבריי חברי הכנסת, אדוני היושב בראש, אנחנו עם שוחר שלום. המילה שלום היא לא סיסמה ריקה בשבילנו, היא שזורה בכל תפילה יהודית, בכל ברכה. בברכת המזון, בתפילת העמידה, בברכת הכוהנים. בכל מקום. אנחנו מייחלים לשלום ומתפללים אליו שלוש פעמים ביום. אבל בעשורים האחרונים המילה הזו נחטפה, פשוט נחטפה. אדריכלי ההסכמים והנסיגות הרגילו אותנו לחשוב ששלום פירושו חולשה; ששלום מחייב אותנו להכיר בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים, להעניק להם שטחים, להעלים עין מההסתה, לוותר על חלקי מולדת. אבל המציאות, המציאות שהתעוררנו אליה לפני שנתיים, מלמדת את ההפך הגמור: רק מתוך עוצמה, רק מתוך עוצמה יהודית עושים שלום. רק מתוך גבורה. רק מתוך תפיסה של רוח גדולה עושים שלום. לא עושים שלום עם רוצחי תינוקות, עם שהידים מטורפים; לא עושים שלום עם מי שמסוגל לתת ולשלם משכורות למחבלים מתועבים שהולכים וטובחים בתינוקות, בנשים, בנערות, בחיילים; עורפי ראשים.
מי שעשה שלום כשהוא מתעלם מהטבח, מהתרבות, מהזוועות – קיבל את 7 באוקטובר; מי שעשה שלום מתוך התעלמות מהחינוך, מהברבריות, מהרשע – קיבל את הדס פוגל, בת השלושה חודשים, ערופה במיטתה; מי שעשה שלום כשהוא התעלם מהמשכורות שמשלמים למחבלים המתועבים האלה, מי שעשה שלום כשהוא מתעלם ממגילת העצמאות של הפלסטינים – קיבל את הרצח והטבח שאנחנו רואים במדינת ישראל למעלה משלושה עשורים ביתר שאת.
לא יהיה פה שלום כל עוד הם ירצו למחוק אותנו. לא יתקיים פה שלום כל עוד יהיו להם שאיפות לאומיות על הארץ הזו. כי השאיפה שלהם היא לא רק לבנות מדינה משלהם, השאיפה שלהם היא למחוק אותנו.
השאיפה שלכם – אתה, עופר כסיף, הבושה הגדולה ביותר של העם היהודי פה בכנסת ישראל. אדם שלא נאמן לאחיו; אדם שדואג לחבק ולהתחבק עם טרוריסטים, עם מחבלים, עם אנשים – אויבי עמם ואויבי עמנו; עם רוצחי תינוקות, עם עורפי ראשים, עם ברברים, ברברים שכל מה שיש להם בעולם זה רק דבר אחד. תסתכל על האמנה של הרשות הפלסטינית, תלמד אותה. כמה פעמים יש שם קריאה למאבק מזוין? כמה פעמים יש שם קריאה לעשות לעם היהודי ג'נוסייד, מהים עד הנהר? תתבייש לך שאתה חלק מהתפיסה הזו. תתבייש לך שאתה חלק מאותם אנשים שרוצים למחוק את העם היהודי. בושה וכלימה.
ובאותה הזדמנות גם ראיתי שאיזושהי עיתונאית, לוסי אהריש – לוסי אהריש יצאה בקריאה, "אינשאללה", ככה היא אמרה - - -
אינשאללה. אני רק רוצה להזכיר לכם - - -
אולי אתם לא יודעים, אבל לוסי אהריש, בריאיון מלפני עשר שנים, אומרת שהיא לא תתחתן עם מוסלמי. למה היא לא תתחתן עם מוסלמי? ככה אומרת לוסי אהריש, כי היא מפחדת, היא מפחדת - - -
אתם רוצים לשמוע? אתם רוצים לשמוע?
אתם רוצים לשמוע מה שאמרה לוסי אהריש?
מה, קשה לכם לשמוע? לא הבנתי. לוסי אהריש אומרת שהיא מפחדת שבעלה יכה אותה.
היא מפחדת מהאלימות שיש בתוך החברה הערבית, היא אומרת במפורש. עכשיו, לא היה לה שם את השר איתמר בן גביר, שהיא יכולה לזרוק עליו את האחריות על האלימות בחברה הערבית, כי זה היה יותר מעשור לאחור. אבל היא באה ואומרת שהסיבה שהיא לא תתחתן עם ערבי – אני לא מסכים איתה, כי לדעתי יש הרבה מאוד אנשים טובים בחברה הערבית.
אני מוכן להראות לך את זה, בתנאי שאתה אחרי זה עולה לפה - - -
מאיר, יקירי, אני מוכן להראות לך את זה. ואם אתה אחרי זה תעלה לפה, אחרי שאני מוכיח לך שהיא אמרה את הדברים האלה – תבוא ותתנצל.
לא, לא, היא רוצה לשאול. מותר לה לשאול.
הוא אמר את דעתו. את רוצה, תתקני אחר כך.
לא, לא, לא, זה בסדר שהיא שואלת.
היא אומרת ככה. לוסי אהריש, בריאיון, שאלו אותה למה היא לא מתחתנת עם ערבי. היא אומרת: אני לא אתחתן, מכיוון שגם אם הוא יהיה משכיל, אני מפחדת שמחר הוא יכה אותי, אני מפחדת שהוא ירביץ לי, אני מפחדת שהוא יהפוך את עורו.
עכשיו, אני לא מסכים איתה, כי אני חושב שבהחלט יש ערבים טובים. אבל את הדברים שאני אומר עכשיו בשמה היא אמרה עוד הרבה לפני שהיה את השר לביטחון לאומי. האלימות בחברה הערבית היא תוצאה תרבותית חינוכית שלא אנחנו מעידים עליה. מי שמעידה עליה היא לוסי אהריש בעצמה. היא זו שאומרת בפני ההורים שלה. אז אני מבין שזה מתסכל. האמת מתסכלת, האמת כואבת.
לא, בירכתי קודם, בשלוק הראשון.
אני יודע. אני יודע שאתה יודע. בכל זאת, מגיע מבבל.
כמו כל היהודים, בהחלט. אז אני חוזר ואומר, כשאנחנו מדברים על האלימות בתוך החברה הערבית, אז אתם צריכים לשמוע מה הם אומרים בתוך עצמם, מה הם מספרים בתוך עצמם. הסיפורים האלה שאנחנו מספרים לעצמנו, שאם רק נשים שוטר בכל בית לא ירצחו אנשים על כבוד המשפחה, אלו דמיונות. שום מדינה לא עושה דבר כזה. שום מדינה לא שמה שוטר בכל בית. שום עם נורמלי לא מחנך את הילדים שלו לטבוח בתינוקת בעריסה, כמו שהיה היום לפני 15 שנה.
אתה לא מתבייש לתמוך באנסים? אתה לא מתבייש לתמוך בתתי-אדם? אני שואל אותך. איך אתה מזהה את עצמך עם ברברים? באמת, אני שואל. אני מתחיל לתהות על מאיפה אתה הגעת אלינו. איפה נולדת? מי יצר את היצור הזה שמעדיף לבחור בתרבות של רוצחים ואנסים, של רוצחי תינוקות, מאשר בעם הרחמן שלו?
בעם הטוב שלו, בעם שמחפש שלום, בעם שמוביל פה לאחווה ושלום, שידו מושטת לשלום, הרבה פעמים מעבר. אני רוצה, בהזדמנות הזאת - - -
ברוכים הבאים לארץ. אנחנו שמחים שבאתם.
אבל אני לא צריך לברך בכל פעם. מספיקה פעם אחת שאני מברך.
לא, גם בית שמאי לא מברכים - - -
אנחנו מברכים פעם אחת. אחרי זה אני אברך בורא נפשות, ואנחנו נצא ידי חובה.
אז גמרנו עם כל השקר הזה שקוראים לו לוסי אהריש. אבל יש פה הזדמנות בשבילי להזמין – אנחנו לאחרונה עושים ביהודה ושומרון מסע, מסע שהוא תוצר של השקר הפלסטיני. פנו לאונסק"ו על מנת להכריז על אתרי מורשת יהודיים כאתרי מורשת של העם הפלסטיני. כולכם יודעים שהרי העם הפלסטיני הוא עם מומצא. הרי הוא לא היה קיים לפני – אין דבר כזה עם פלסטיני. אין דבר כזה מורשת פלסטינית. כל מי שיש לו טיפת שכל בראשו - -
- - כל מי שטיפה נאמן למציאות, לחוקרים, יודע שזה עם מומצא, יודע שאף אחד מעולם לא ידע מי היה הנשיא, מה הייתה החוקה לפני החוק האחרון. אצלנו ההיסטוריה הולכת 3,000 שנה אחורה, 3,500 שנה אחורה. אבל אף פלסטיני, מה לעשות – תחפרו בתוך האדמה, לא תמצאו שום עדות לעם פלסטיני. אז מה? הרשות הפלסטינית פנתה בעקבות הסכמי אוסלו הארורים האלה לאונסק"ו להכיר בכמה אתרי מורשת של העם היהודי כאתרי מורשת פלסטינית. מה עשינו בתגובה? אז ברוך השם, יש החלטה טובה של הקבינט, שבעיניי היא סוג של אמירה – הסכמי אוסלו לא רלוונטיים. אומנם זה צעד אחרי צעד שאנחנו יוצאים משם - -
- - וההחלטה אומרת שאנחנו בתהליך של לקחת אחריות על אתרי מורשת ואתרי עתיקות של העם היהודי גם בשטחי A ו-B. ומה שאנחנו עושים – ופה אני מזמין גם את חברי האופוזיציה, וכמובן, כל מי שחשובה לו מדינת ישראל. אתם יודעים, אני מסתובב היום בארמונות החשמונאים ליד יריחו ומרים את דגל ישראל. יש לנו אחריות שם. אני מסתובב היום באתרים בסרטבה ומרים את דגל ישראל. עופר, גם אתה מוזמן להיות גאה במדינת ישראל. אתה מוזמן לבוא איתי להרים את הדגל הזה, שאתה רואה פה מאחור, כחול לבן ענק.
אנחנו נרים אותו בסרטבה; אנחנו נרים אותו בהרודיון; אנחנו נרים אותו בארמונות החשמונאים; אנחנו נרים אותו בשילה הקדומה; אנחנו נרים אותו בארמונות אחאב, איפה שהסתובב אליהו הנביא. אנחנו לא ניתן לכם לבלבל את העם הזה. אנחנו לא ניתן לכם לשקר במצח נחושה על ההיסטוריה שלנו. אנחנו לא ניתן לכם למחוק ולשדוד את אתרי המורשת של העם היהודי. אנחנו לא ניתן לכם להמציא פה נרטיבים ששום אוזן שיודעת להסתכל על המציאות מסוגלת לשמוע אותם. לא ניתן לכם לשכתב את ההיסטוריה. וגם אם היו פה כמה אנשים מטורללים, תמימים או נאיביים, שעשו את הסכמי אוסלו, או עשו את גירוש גוש קטיף, אנחנו יודעים היום שהדרך היחידה להביא פה ביטחון היא דבר ראשון חוק עונש מוות למי שרוצח וטובח בנו. דבר שני, בעזרת השם, החלת ריבונות. ודבר שלישי, ביטחון בערכים של העם היהודי. בעזרת השם, אנחנו נמשיך את זה, גם עכשיו בתקופה הקרובה, וגם בממשלה הבאה, שתקום עלינו, בעזרת השם, עם רוב גדול לציבור הימני. תודה רבה לכם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
2,101 מילים של עמיחי אליהו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.