קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום אני התראיינתי ברדיו 90 לפרשן, כתב, אראל סג"ל, שהוא הסמן הימני. ואז הוא שאל אותי מה הפתרון שלי לרצועת עזה ואיך אני רואה את הדברים. אז אמרתי שאנחנו צריכים לשמור לעצמנו חופש פעולה מבצעי, על כל הפרת הסכם לתקוף את חמאס, לפרק את חמאס מנשקו, ולהוריד מגבנו את האחריות האזרחית על עזה. די, אי-אפשר לסבול מצב שדרך השטח שלנו עוברות כל משאיות הסיוע הזה – "סיוע", ובסוף זה הולך לחמאס. כי אנחנו יודעים ש-80% מאותן סחורות הולכות לחמאס. אז הסמן הימני הזה, אראל סג"ל, אמר לי: את רוצה להרעיב את העזתים? לא ידעתי איך לענות. לא ידעתי מה להגיב. כנראה שהתהפכו פה היוצרות. לא, אני לא רוצה להרעיב את העזתים, זה לא מעניין אותי, אני רוצה להוריד מעצמי את האחריות האזרחית על תושבי עזה. אני אומרת דבר כזה: יש לכם את מעבר רפיח; אתם רוצים להתנהל לבד, אתם רוצים חמאס? אנא מכם, בבקשה, דרך רפיח, ושהעולם ייקח אחריות. אבל פתאום כל השופרות של רק ביבי ורק ממשלת ימין ימין, כשאני מדברת על זה, על להתנתק מעזה, על להוריד מעצמנו אחריות אזרחית על עזה, הם מאשימים אותי בזה שאני רוצה להרעיב את תושבי עזה. תקשיבו, לאן הגענו. אז הממשלה הזאת מקימה לנו מדינת פלסטין בעזה. החותמת מדברת בעד עצמה. יש לנו נציב עליון שם כמו במנדט הבריטי. אנחנו מביאים לשם סחורות, שהולכות לחמאס. חמאס לא פורק מנשקו, ועוד עיתונאי ימני מאשים אותי שאני רוצה להרעיב את תושבי עזה. לאן הגענו? תקשיבו, אתם – הפליק-פלאקים האלו זה משהו בלתי ייאמן.
עכשיו אני רוצה להגיד משהו, אדוני היושב-ראש. הממשלה הזאת גוססת, הקואליציה הזאת גוססת, ואתם עכשיו במצב שהכול למכירה, מכירת חיסול של המדינה הזאת. אז בן גביר יקבל את עונש המוות, שזה לא בדיוק עונש מוות, שזו בעיה מאוד גדולה, ויש על זה ביקורת מטורפת, אפילו מתוך הקואליציה. דרעי יקבל את חוק דרעי 2. זה יקבל זה – מכירת חיסול, ולא מעניין מה יהיה.
וראש הממשלה עומד פה על הבמה ואומר: צריך לדבר על אחדות העם, זמנים קשים. כן, זמנים קשים. אבל אתה לא יכול בצד אחד לדבר על אחדות, ושיש לנו איומים, ולספר לנו סיפורים על מה שקורה בעזה ולשקר לנו שם, ובצד שני פה להביא דברים על סדר-היום של הכנסת שמפלגים את העם הזה. ויש אין-ספור דוגמאות של מה שקורה בכנסת, בוועדות, במליאה. אז תחליט: לפלג את העם או לאחד את העם.
392 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.