ממשלה כושלת המעודדת השתמטות, פוגעת במעמד הביניים ומפקירה את נושא יוקר המחיה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב בראש, חברות וחברי הכנסת, האי-אמון שאנו מגישים היום אינו טכני ואינו פרוצדורלי אלא עוסק במהות, במהות של החיים עצמם, תחילה בלהישאר בחיים, ולאחר מכן לשרוד ולחיות בכבוד.

זאת ממשלה שאיבדה שליטה, איבדה מצפון והפקירה כל אחריות לביטחון האישי, הכלכלי והתזונתי של אזרחי המדינה. זו הצבעת אי-אמון ביכולת של הממשלה הזו להמשיך לשלוט, כי היא כבר קיבלה את התואר של הממשלה הכי נכשלת בשמירה על חיי אזרחיה, ממשלה שזכתה ב"כבוד" על אחוזי העוני הגבוהים, וכמובן גם יוקר המחיה.

נתחיל בביטחון האישי, כי שם הכישלון מוחלט, יום-יומי, וכבר הפך להרג בקבוצות – בזוגות, בשלישיות ולעיתים אף בחמישיות. בחברה הערבית נרצחו עד לרגע הזה 52 בני אדם. אגב, האי-אמון היה צריך להיות בשבוע שעבר, במספר 40. הבוקר היינו ב-50, ולאחר מכן עלה המספר ל-52. עכשיו, עכשיו נרצח עוד גבר ביישוב טמרה. אבל מי שממשיך להסתתר מאחורי המילה "פלילי" צריך לקרוא לילד בשמו: חוסר אחריות של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים והפקרה.

בשנת 2025 נרצחו 267 אזרחים ערבים – רצח אחד בכל 33 שעות. חברות וחברי הכנסת, זו לא סטטיסטיקה – זו קריסת הביטחון האישי של ציבור שלם. מדינה שבה אזרח ערבי נרצח כמעט מדי יום – ואגב, זה כבר יותר מנרצח אחד כל יום, אם נחשב את מספר הימים מתחילת השנה עד היום. זאת מדינה שלא מגינה על אזרחיה, וזו בוודאי לא ממשלה שראויה להמשיך לכהן.

למחדל הזה יש כתובת ברורה: השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ולפניו – ראש הממשלה, שאמור להיות האחראי למינוי שלו. שר שמדבר על משילות, אבל המציאות מדברת על כישלון מוחלט. בן גביר לא נכשל במאבק בפשיעה – הוא בחר לנהל אותה פוליטית. במקום למגר את האלימות, הוא ממנף אותה; במקום להגן על אזרחים, השר לביטחון לאומי בחר להתעלם לחלוטין מגל הרציחות בחברה הערבית. הוא לא מגנה, הוא לא מגיע לזירות, הוא לא מדבר על הקורבנות, הוא לא פוגש משפחות שכולות. הרצח בחברה הערבית איננו נושא מבחינתו. במקום להילחם בפשיעה, הוא עסוק בהריסת בתים בחברה הערבית, ובעיקר בנגב. שם יש לו זמן, שם יש מצלמות, שם יש הצגות כוח. כל רצח בחברה הערבית עובר אצלו בשתיקה; כל הריסת בית זוכה למסיבת עיתונאים. זו לא משילות – זו העדפת הרס על הצלת חיים. וכך נבנה קמפיין פוליטי: לא על ביטחון, לא על אכיפת חוק, אלא על דמם ועל בתיהם של האזרחים הערבים. ממשלה שמפקירה חיים ובוחרת להרוס בתים איבדה כל זכות להמשיך לשלוט. כשממשלה שלמה נותנת לזה גיבוי, זו כבר לא בעיה של שר אחד, זו ממשלה שלמה שאיבדה לגיטימציה מוסרית. ממשלה כזאת לא מתקנים אלא מחליפים.

אבל הביטחון האישי לא מתפרק לבד, הוא מתפרק יחד עם הביטחון הכלכלי ויחד עם הביטחון התזונתי. דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2024 מציג תמונה קשה, ואני אומרת: תמונה שמחייבת מסקנה פוליטית ברורה. כשני מיליון בני אדם בישראל חיים מתחת לקו העוני, 880,000 מהם ילדים, ודוח העוני של ביטוח לאומי קובע שכמעט מיליון ילדים בישראל חיים באי-ביטחון תזונתי, כלומר אוכל אינו מובן מאליו עבורם, ומנה חמה אינה זמינה. אחד מכל שלושה ילדים בישראל גדל במציאות של מחסור. זו לא טעות מדידה, זו לא תקלה זמנית – זו תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית כושלת.

ישראל מדורגת במקום השני במדינות ה-OECD בשיעור העוני בקרב ילדים, והיא עושה זאת כאשר ההוצאה הציבורית על רווחה נמוכה משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD. כלומר, הממשלה הזו בחרה לא להגן על החלשים והמוחלשים, לא להשקיע בילדים ולא לשאת באחריות. ובחתך מגזרי, הפגיעה ברורה עוד יותר: 37.6% ממשקי הבית הערביים חיים מתחת לקו העוני, יותר משליש. זה אומר שממשלה אחת מצליחה גם להפקיר את הביטחון, גם להעמיק את העוני וגם לגלגל את האשמה על הקורבנות. ממשלה שמפקירה את הפריפריה לא יכולה לדרוש אמון, ממשלה שמרעיבה ילדים לא יכולה לדרוש לגיטימציה, וממשלה שמנהלת קמפיין על דם לא יכולה להמשיך לכהן.

ולכן, כבוד היושב בראש, האי-אמון שאני מגישה היום איננו רק ביקורת – הוא דרישה לגיטימית ברורה. הממשלה הזו כשלה – כשלה בביטחון האישי, כשלה בביטחון הכלכלי וכשלה בביטחון התזונתי. וממשלה שנכשלת בכל החזיתות האלה צריכה ללכת הביתה לא מחר, לא אחרי תיקון, לא אחרי ועדה – עכשיו. כי כל יום נוסף שלה בשלטון עולה בעוד חיים, בעוד ילדים רעבים, בעוד אזרחים שמאבדים אמון במדינה. ולכן, כבוד היושב בראש, המסקנה ברורה: הממשלה הזו צריכה ללכת הביתה. הציבור לא מאמין בכם, ולא סובל יותר את המציאות שאנחנו בתוכה.

כבוד היושב בראש, אני חייבת לפרוק את זה מעליי. אני כבר לא יכולה לעמוד כאן ובכל פעם להעלות את אותו נושא. אנחנו נמצאים וחיים בין בני עמנו. אנחנו פוגשים את האנשים, הנשים, הילדים והמשפחות של הנרצחים והנרצחות. שלשום הייתי בטמרה, אתמול הייתי בנגב, ואני שומעת את הילדים של הנרצחים. אישה שלא עשתה כלום בחיים שלה חוץ מלגדל משפחה טובה, לדאוג לנכדים שלה, לדאוג לאוכל טוב בבית, לעשות טוב ליישוב שלה, נרצחה בתוך הבית. הבת שלה זעקה מדם ליבה. חוץ מלחבק אותה לא היה לי – אנחנו, שליחי הציבור, אמורים לתת מענה. אנחנו יודעים שאין בידינו את הכוח לגרום לכם לעשות את המעשה הראוי והנדרש, אבל ריבונו של עולם, די, תחוסו על האזרחים של המדינה. תעשו את מה שאתם כן יכולים לעשות. אתם כן יכולים לעשות אם רק תרצו לעשות.