המגפה השקטה: הבדידות כגורם סיכון לתמותה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת. חבר הכנסת יונתן מישרקי, תודה על העלאת הנושא לסדר-היום. באמת הנושא על סדר-היום הוא נושא חשוב. הוא חשוב תמיד, אבל הוא חשוב יותר מתמיד לאור הנתונים שיש. אנחנו חווים עלייה, עלייה מוכרת מאוד באנשים שמוצאים אותם במצב ריקבון, מצב של ימים רבים שהם היו בבית בביתם, ולא היה אף אחד שידע שהם בעצם הלכו לעולמם. גם כשהם מתו, נפטרו, הם לא זכו לכבוד המינימלי הראוי המחויב שלנו.

בתורה בפרשת שופטים כתובים כמה פסוקים על עגלה ערופה, מה היא עגלה ערופה? כשמוצאים חלל מת מחוץ לעיר, מחייבים את זקני העיר, פרנסי העיר, הקרובה לחלל הזה, לבוא, להתכנס ביחד, ולהצהיר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ושואלים תמיד חז"ל: וכי סלקא דעתך – יעלה על הדעת – שהזקנים אלה הם שפכו דמם? אלא התשובה שהם לא ליוו אותו ולא נתנו לו כוח ולא נתנו אוכל וליווי מחוץ לעיר.

נמשיך את השאלה: ואם היו נותנים לו אוכל? אז מה, השודד שבא בדרך וליסטם אותו לא היה? אז בדרך כלל לא. אנחנו מבינים כאן שני דברים מרכזיים: קודם כל הבדידות מחלישה. זה שהוא היה בודד, הוא הלך לבד, יצא מן העיר לבד בלי שום תמיכה, הבדידות עצמה גרמה לו שלא יהיה לו כוח להתמודד עם קשיים, עם ההתמודדות שהוא היה צריך להיות בדרך. אנחנו גם יודעים היום שהבדידות היא סיכון חיים. כבר הוכר שהבדידות עצמה היא כמו מחלה קטלנית. אין ספק שמי שנמצא בבית ואף אחד לא יודע, ולא יודעים את המכאוב שלו, ולא יכול לקרוא לעזרה ולא יכול לתת עזרה – בסופו של דבר רבים מתים מהבדידות.

אבל אנחנו רוצים עכשיו לציין עוד משהו: לא רק שמתים מבדידות, אלא שמתים בבדידות. בבדידות. אנשים שמתים בבדידות – אחרי שהוא מת ונפטר הוא נמצא בבדידות, זה דבר שהוא נורא. חברה לא יכולה להתעלם והאנשים האלה לא שקופים בחברה מחויבת. ומה שצריך לעשות באמת, יש לי פתרונות, הפתרונות הם חברתיים וטכנולוגיים ביחד. אפשר לתת לאנשים האלה סוג של לחצנים, יש טכנולוגיה קיימת. הייתי לאחרונה ברשות לניצולי שואה. שמים מאמץ על ניצולי שואה בודדים, יודעים לתמוך בהם, יודעים לעקוב אחריהם. אין כמעט מצב – כשהיה מקרה כזה עכשיו בדקתי את זה, היה ניסיון, לא השאירו בן אדם שיום יומיים, אין איתו שום קשר. יש היום אמצעים טכנולוגיים, וכשהוא לא מגיב לאמצעי הטכנולוגי הזה, אז יודעים לזהות אותו.

במדינת ישראל, במדינה שאנחנו יודעים לשתף באמת את האנושיות ואת המחויבות ואת הכרת הטוב ואת האחריות, מול האזרחים שלנו ויחד עם האמצעים הטכנולוגיים שיכולים להקל – זה לא איזה פרויקט ענק שצריך בשביל זה משאבים גדולים מאוד – בשיתוף העיריות, בשיתוף מחלקות הרווחה, בשיתוף הארגונים, כל הארגונים, כל כך הרבה ארגוני רווחה.

יש באמת ארגון, ארגון זק"א לקח את זה. הוא אומר: אני מוכן לקחת את הפרויקט הזה, לקחת את זה כמשימה לאומית ולרכז ולתכלל אותו, כדי שלא נשאיר אף אחד, שום בודד, מבוגר ופחות מבוגר, לבד. גם שלא ימות מבדידות ושלא חס וחלילה לא ימות בבדידות. תודה רבה.