קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בתהליך טיפול וגמילה של מי שלא עלינו נפלו להתמכרות, גם באופן כללי וגם ספציפית לאלכוהול וסמים, ישנם שני מרכיבים מאוד קריטיים: האחד זוהי התקווה. ההפנמה שמה שלא קרה, וללא קשר לאיזה בור עמוק האדם נפל, ישנה אפשרות לצאת ולעלות, יש אפשרות לגלות את האור שבקצה המנהרה; השני זוהי המשמעות. כלומר, הסיוע לאותו אדם למצוא משמעות ותוכן בחייו – בנתינה לאחר, בתרומה לחברה, בחיים רוחניים או בכל משמעות אחרת שתסייע לו להתקדם בטיפול ובתהליך הגמילה.
סמים ואלכוהול מובילים את האדם להזיות. הזיות וניתוק מהמציאות הם מצב מסוכן. החלום, לעומת ההזיה, זהו דבר מעולה. חלומות קשורים לאותה תקווה ולאותה משמעות בחיים. אדם שלא ישן כמה ימים מסכן את עצמו. אי-אפשר בלי שינה משום שאי-אפשר ללא חלומות. להפסיק לחלום זה מסוכן. זה מה שנותן משמעות לחיים וזה מה שדוחף אותם. גם לאותם בני נוער שנפלו להתמכרויות צריך להעניק חלומות ושאיפות. בניגוד להזיות, דווקא החלומות הם החיבור האמיתי למציאות. למערכת החינוך יש תפקיד חשוב ומהותי ביצירת המשמעות, התקווה והחלומות של אלו שבאים בשעריה. ככל שיוענקו להם יותר משמעות, תקווה וחלומות, כך יפחת הצורך לברוח מהמציאות על ידי חומרים שונים ומשונים.
היום, אדוני היושב-ראש, י' בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון. כדברי הנביא יחזקאל, "סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה". זהו היום שבו אנו מציינים את תחילת תהליך החורבן, תהליך שהוביל אותנו קודם כול לגלות בבל. אך מכיוון שהחזרה מאותה גלות לתקופת בית המקדש השני הייתה רחוקה מלהיות שלמה מכל הבחינות, היום הזה גם הוביל אותנו לגלות הארוכה שממנה אנחנו עדיין הולכים ושבים.
באופן משלים אנחנו מציינים ביום הזה גם את יום הקדיש הכללי על קדושי השואה, השם ייקום דמם, שלא נודע יום הירצחם. השואה הנוראה, שהיא החותם והסיום המזעזע לאותה גלות ארוכה ונוראה. ישנם קולות שתמהים מדוע אנחנו עדיין צריכים לצום ולציין אירוע שקרה לפני 2,500 שנה, הרי חלק ניכר מעם ישראל חוזר לארץ, הקמנו מדינה, יש לנו צבא משלנו, יש לנו חקלאות משלנו, יש לנו כלכלה משלנו, אז מה יש לנו עוד להתעסק באירוע היסטורי שבו צבא זר הטיל מצור על ירושלים? זה מחזיר אותנו אל החלום שעליו דיברתי מקודם, החלום הלאומי שלנו. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" – אנחנו כמובן מלאי הכרת טובה והודיה לבורא עולם ומכירים בתהליך המופלא שהוא מוביל אותנו ב-200 השנים האחרונות: קיבוץ נידחי ישראל מארבע קצוות תבל, בניין הארץ ויישובה, הקמת המדינה ובניין ירושלים – כמה שלא ננסה ונתאמץ, אין אנחנו מספיקים להודות לו על אחד מאלפי-אלפים הניסים והנפלאות שהוא עשה ועושה עימנו. אבל צום עשרה בטבת והחלום הלאומי שלנו מזכירים לנו שכל זה הוא רק שלב התחלתי בדרך ובתהליך אל המצב השלם שאליו אנחנו צועדים ואליו עוד בוודאי נגיע: עדיין אין מקדש בתוכנו; מלכות בית דוד טרם שבה אלינו; עוד לא זכינו לנבואה; אין השראת שכינה באופן שלם כפי שזכינו בבית המקדש הראשון, וכפי שעוד נזכה במהרה בימינו. עדיין לא הגענו למצב המקווה, שבו על דבר ה' שבנבואת ישעיהו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים".
חז"ל לימדו אותנו שדווקא מי שמתאבל על ירושלים וזוכר מה עוד חסר לנו הוא זה שזוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". בעזרת ה', במהרה נזכה להתקיימות מלאה של נבואת הנביא זכריה: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים, והאמת והשלום אהבו". תודה רבה.
540 מילים של אבי מעוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.