ציון החודש הלאומי להעלאת המודעות להתמודדות עם שימוש בסמים ואלכוהול

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

לא תמיד, אבל הפעם אתה צודק.

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי כולם. סימון, אתה יודע, אני פונה אליך כחבר – אומנם אתה עכשיו בתפקיד רשמי, אבל אתה יודע שגם אני מכירה את הנושא הזה מידיעה אישית. לא, אל תדאגו, אני אפילו לא מעשנת סיגריה, אפילו בקידוש אני שותה מיץ ענבים, אבל כן, בן משפחה שלי נפל להתמכרות. אני לא קיבלתי את הרשות להגיד מי הוא ומה הוא, ולכן אני שומרת על כבודו, או יותר נכון על רצונו. אני לא חושבת שזו פגיעה בכבוד עצם העובדה שיש יכולת להשתקם ולהגיד: אני מתאמץ ואני מנסה להירפא. זה בעיניי אומץ שלא יתואר, אבל עדיין, אני מכבדת את מה שהוא רוצה.

אז באמת תודה לך, סימון, על הנושא ועל שיתוף הפעולה שלנו. אנחנו ביחד יושבי-ראש של שדולה למאבק בהתמכרות. אנחנו לא עושים מספיק בשדולה עצמה, אבל כל אחד מאיתנו עובד, ואני באמת מאוד מעריכה.

כשאני אומרת לאנשים את צמד המילים "תחלואה כפולה" בהקשר של בריאות הנפש, כמעט תמיד מניחים שמדובר במגבלה פיזית ונפשית. צמד המילים "תחלואה כפולה" לא מוכר לרוב הציבור, כי הוא מייצג את האנשים החלשים ביותר, אנשים שמתמודדים עם מחלה ששני ראשים לה: האחד – התמודדות נפשית, והשני – התמכרות: סמים, אלכוהול, חומרים משני תודעה ועוד. היום אנחנו מציינים את החודש הלאומי להעלאת המודעות להתמודדות עם שימוש בסמים ואלכוהול, ולכן אני אתייחס רק לנושא הזה, אבל לדעתי ברוב-רובם של המקרים נפילה להתמכרות טומנת בחובה גם קושי נפשי משמעותי. במקרים רבים השימוש קשור בקשר עמוק למצוקה נפשית, טראומה, חרדה, דיכאון, בדידות, פגיעות מיניות או חוסר שייכות – דברים רבים, רבים מאוד. עבור רוב המכורים, צעירים ומבוגרים כאחד, החומר איננו הבעיה הראשונה; הוא סוג של בריחה, אולי של self-medication, של כאב וחוסר יכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, מאתגרת. לכן כשאנחנו מדברים על מאבק בהתמכרות, אנחנו חייבים לדבר גם על הבריאות הנפשית, על חינוך למשמעות, על מתן כלים לתינוקות, ילדים ונוער להיגיינת הנפש, כמו הכלים להיגיינת הפה; על זיהוי מוקדם, על הקשבה, על מערכות תמיכה זמינות ולא שיפוטיות.

כיו"ר משותף לשדולת בריאות הנפש ולשדולה למאבק בהתמכרות אני רואה מקרוב עד כמה החיבור בין התחומים הוא קריטי. איך דווקא בצומת הזה, באפלה הזו, המדינה מתקשה לתת פתרונות, וגם בחברה עצמה, שמתרחקת, ונוצר ניכור. אי-אפשר להיאבק בהתמכרות בלי לחזק את המערך של בריאות הנפש, ואי-אפשר לקדם טיפול נפשי בלי לתת מענה אמיתי לשימוש בסמים ואלכוהול. כשהמערכות פועלות בנפרד, האנשים נופלים בין הכיסאות. כשיש ראייה הוליסטית, רצף טיפולי ושיתוף פעולה בין משרדי הממשלה השונים, הרשויות המקומיות והחברה האזרחית, יש סיכוי אמיתי לשינוי. אגב, אני מצטרפת לרשות, אבל אני לא מקדשת את הרשות. צריך להיות גוף מתכלל שיתכלל את כל האירוע הזה – תקרא לזה רשות, תקרא לזה מועצה, תקרא לזה ועדה בין-משרדית. השאלה היא מה אתה נותן לה, איזה כוח אתה נותן לדבר הזה.

אני מסיימת, ברשותך, אני יודעת שאני גוזלת – אה, עוד יש לי זמן.

בדיוק, עוד יש לי זמן. אני באמת חייבת לומר לכם שלצערי משרד הרווחה, שהוא אמון על הטיפול בהתמכרות – שוב, בהתנהלות עם ההתמכרות ולא בגמילה עצמה, שעל זה משרד הבריאות אמון – על ההתנהלות עם ההתמכרות זה משרד הרווחה, ועל התחום של בריאות הנפש זה משרד הבריאות, וקופות החולים על א', ב', ג', ד' וה'. זה מחולק לכל כך הרבה משרדים וגופים, שאנשים נופלים בין הכיסאות, כי בסוף יש בן אדם אחד, והוא צריך לדעת מי יתכלל לו את כל האירוע הזה.

לפעמים כשבן אדם הולך לגמילה, זה שייך למשרד הבריאות, והוא לא מסיים את הגמילה וחוזר לקהילה בלי לסיים. בקהילה – משרד הרווחה אמור לקלוט אותו, אבל הוא לא יודע שהוא התחיל צעדים כאלה ואחרים. אז הוא הולך לקופת החולים כדי לקבל תרופה, והרופא לא יודע שיש את כל האירוע הזה, אז הוא נותן לו תרופה שהיא התמכרותית – לא הגיוני, מישהו צריך לרכז את כל האירוע הזה ביחד כדי לטפל אמיתית בדבר הזה. לכן בעיניי ההצעה שלך, כך או אחרת, לא משנה איזה לבוש ניתן לה - - -

בדיוק, זו לא המהות, זו באמת הפלטפורמה. הפלטפורמה היא לא ה-issue – ה-issue הוא באמת לבנות משהו כזה שבעבר מצאנו שכן נתן את הפתרון.

כמו בהרבה מקרים, לצערי הרב. בהרבה מקרים בנפש. והתמכרות זה גם נפש. בסוף, למה בן אדם נופל להתמכרות? כי אין מספיק משמעות, כי הוא עובר איזו טראומה והוא לא מסוגל להתמודד איתה. בסוף זה משהו נפשי, ובכל הקטע הנפשי אין נתונים ואין מי שמחזיק את זה.

אני חייבת, ברשותך, גם אם אני אגזול טיפה זמן – מרכז המחקר והמידע של הכנסת טיפל כמה וכמה פעמים בנושא הזה של התמכרות, של נפילה בין הכיסאות וזה שאין מענים, וכל הזמן הוא קובע אותו דבר – אגב, גם מבקר המדינה בדוחות קודמים אומר את אותו הדבר: אין מדיניות משותפת של המשרדים השונים. אין. צריך איזה מענה, איזה פרוטוקול משותף שיהיה ביחד ושיבינו מה קורה לאורך כל התהליך. פשוט אין. עכשיו, תשאל למה – אנחנו יושבים על זה. יושבים על זה שנה, שנתיים, ארבע, חמש, עשר – אבל די, הגיע הזמן שנראה תוצאות.

אין מדיניות משותפת, אין התייחסות שמתייחסת למענה הטיפולי המשלב טיפול נפשי, טיפול רפואי וטיפול פסיכו-סוציאלי. אז אני קוראת מכאן לחיזוק שיתופי הפעולה ולהגדלת המשאבים, ובעיקר בעיקר אני קוראת לכולנו לזכור שבמרכזו של הדיון, של כל חוק וכל תקציב, עומד אדם שמבקש דבר אחד בסיסי: לחיות חיים של משמעות, בריאות ותקווה. זה החוב של כולנו כלפיו, וזה היעד שלנו כחברה, וזה לא יעד שאי-אפשר להגיע אליו. אפשר להגיע אליו בכוחות משותפים, ואנחנו, אופוזיציה וקואליציה ביחד, ברור לי שנצליח לעשות את זה. תודה.