אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הלומי הקרב והלומות הקרב יצאו למלחמה שנכפתה עליהם. אבל כמו כל מלחמה, גם כשהיא נגמרת, היא ממשיכה. היא ממשיכה בלילות, בבדידות בתוך הבית, בתוך הנפש. המשך המלחמה בחזית היא המלחמה בעורף על הלוחמים שלנו, על הנשים, על הילדים, על החברה הישראלית כולה. אתמול פורסם ששליש מנשות המילואים שוקלות גירושין. מאות אלפי משפחות מתפרקות בשקט. ומה עם הילדים שלהם? מה עם ההורים ומה עם האחים? זו לא הבעיה של בודדים. זו בעיה של כולנו, וצריך לומר את זה בבירור.
יש הבדל בין פוסט-טראומה לבין תגובת קרב. פוסט-טראומה היא תגובה לאירוע שנכפה על האדם. אבל תגובת קרב נוצרת אצל מי שנכנס לשדה הקרב מתוך שליחות, בחירה ואחריות לעם שלנו. זו לא מחלה. זו פציעה נפשית, קרבית. ומי שנלחם בשבילנו לא יכול להישאר לבד אחרי שחזר. המדינה חייבת לראות ולהתייחס, והגיע הזמן לראות, להכיר ולתת התייחסות אמיתית לגיבורים שלנו. תודה.
141 מילים של אלי דלל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.
אלי דלל · הליכוד