קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
טלי, אם לא היית, היו צריכים להמציא אותך.
תודה רבה. אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, האמת, לא האמנתי שאחרי שנתיים עדיין אעמוד פה ואגיד את אותן מילים שהיה אפשר להגיד חודשיים אחרי 7 באוקטובר. שנתיים אחרי האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, אנחנו עומדים כאן היום ועדיין אין הפקת לקחים, אין דין, אין דיין, אין ניצחון מוחלט, אין חשבון נפש, בעיקר אין לקיחת אחריות. יש ממשלה שמפחדת מהאמת, ואתה, אדוני ראש הממשלה, אתה מפחד ממה שיתגלה. אין שום סיבה אחרת לקרקס הזה אחרי שנתיים.
ואם זה לא מספיק, היום פורסם שאתה מנהל משא ומתן על שחרור של 200 מחבלי חמאס. בזמן שאנחנו ישבנו פה, אתה קיבלת הנחיות מהגורמים למעלה, שאמרו לך: אתה צריך לשחרר אותם. אז אני רוצה לומר לך משהו, אדוני ראש הממשלה: למחבלים נותנים 24 שעות – או להיכנע או להיות מושמדים. אין אופציה אחרת. לא יכול להיות שאחרי שנתיים של לחימה אנחנו נהיה פה, וייתנו לנו הנחיות לשחרר מחבלים שרצחו, אנסו וטבחו, ורצחו גם את חיילינו. עכשיו אותם חיילים עומדים שם, ומחכים שנתניהו ייתן את הפקודה אם לשחרר אותם או אם לעשות את מה שכל צבא נורמלי היה עושה – לחסל אותם.
אנחנו חיים במדינה שבה אפשר לאבד קיבוצים ומושבים שלמים, לאבד אמון של עם שלם, ועדיין לא לשמוע את המילים הפשוטות "אני אחראי". אבל אתה יודע מה הכי גרוע? הכי גרוע, נתניהו, זה שהארכיון זוכר מה ששמענו ממך, ממך, לאחר מלחמת הלבנון השנייה – בדיוק את אותן המילים שאנחנו צריכים לשמוע עכשיו, רק שאז, איזה נוח, היית בצד השני. אתה זוכר מה אמרת? אני אזכיר לך, אדוני. אמרת שהאחראים לכישלון הם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, ואם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג אחריות, אין טעם לדבר עליה בכלל, ובסירובו לפנות את מקומו ראש הממשלה בורח מאחריות, ולא יעזרו כל התירוצים. אז אני רוצה לשאול: אצלנו נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. אבל לא אצלך, נתניהו. אצלך לכישלון אבות רבים, חוץ מאב אחד. אחריות – בוא לא נדבר עליה. אבל אני רוצה לומר לך, אדוני ראש הממשלה, אחריות זה לקבל אותה וגם לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על הדרך ועל האמונה.
מר נתניהו, תגיד לי – אתה אמרת את זה, ואם התכוונת לזה, אז למה הם הלכו? למה הרמטכ"ל הרצי הלוי הלך? למה שר הביטחון גלנט הלך? למה ראש השב"כ בר הלך? אם האחריות היא לא שלך, אז מי אחראי? מי אחראי? למה אתה לא הולך? מה השתנה מאז שדרשת לקחת אחריות וללכת, עד היום, שאתה בורח ממנה כמו מאש? כבר שנתיים שאנחנו יושבים פה ודנים על אותו נושא, שואלים את עצמנו את אותה שאלה: איך יכול להיות שאחרי האסון הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל מאז השואה זה לא קונסנזוס, זה לא פה אחד שכולנו מסכימים שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית? לא יכול להיות. זה בלתי נתפס.
ואז קראת לזה קלקול של מפקד. היום זה לא קלקול של מפקד, זאת מדיניות של ממשלה שלמה. אז אמרת שאחריות זה לא לדבר על אחריות, אבל היום אתה מדבר, אתה מסביר, אתה מתפתל. מה לא תעשה בשביל לברוח מאחריות?
זה כפיים לנאום, אדוני ראש הממשלה, לא לך. הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית.
למרות כל הניסיונות שלכם להכניס להקת מעודדות לכנסת, זה לא עובד. העם רוצה לדעת מה קרה שם. העם רוצה לדעת את האמת, וזה לא יעזור לכם.
ועכשיו ניתן חמש שניות ללהקת המעודדות להתחנף לראש הממשלה. סיימתם?
קטי התחנפה. אלמוג התחנף. יופי.
את אמרת שאת לא מכירה במשפחות שכולות.
שנתיים עברו, נתניהו, שנתיים שלמות, ואתה עדיין לא עמדת מול הציבור ואמרת: טעיתי, נכשלתי, אני אחראי. במקום זה, שיתוק מלא של הממשלה והאשמות הדדיות, הפניית מבטים מאשימים לכולם – לכולם, אבל לא פנימה. אמרת שאפשר אחרת, שאפשר שתהיה פה ממשלה שתתקן, שתפיק לקחים ותראה את הציבור מול העיניים. תראה מה עשית לנו בארבע שנים – פחות, בשלוש שנים – תראה איזה נזק אדיר עשית.
אפשר אחרת. אפשר שיהיה פה טוב יותר. אפשר שתקום ממשלה שתעבוד עבור אזרחי מדינת ישראל ולא עבור עצמה; אפשר שתקום פה ממשלה – שלא כל יום נגלה פרשיית שחיתות חדשה; אפשר שתקום פה ממשלה שתדאג לאזרחים ולא לבני ביתה. ואני רוצה להזכיר לכם משהו: עד לא מזמן הייתה ממשלה כזאת, ממשלת השינוי של בנט ולפיד. אני שמח שזה מצחיק אתכם, אבל אזרחי מדינת ישראל יודעים את זה.
ובמקום לטפל בלב הבעיה, אתה מתעסק בכיסוי על הכישלון הבא. לאורך כל המלחמה הממשלה שלך חיה מפרשייה לפרשייה, והחמורה ביותר היא שוחד שהיועצים שלך קיבלו ממדינת אויב. ריבונו של עולם, עד היום לא גינית אותם.
עד היום לא קמת ואמרת: האנשים האלה לא ידרכו יותר בלשכת ראש הממשלה. אני מגנה אותם, זה לא יכול לקרות. זה לא הגיוני, הדבר הזה. מדינה שלמה שנבוכה מול תמונות, מול הדלפות, מול שאלות בלי תשובות.
לאן, ריבונו של עולם, נעלמה הממלכתיות? ממתי מתנהל פה הכול בדילים ולא כמו מדינה?
ואתה לא מעז, לא מעז – הינה, דוגמה של היום – לא מעז לומר מילה, בשביל שלא תיפגע המשמעת הקואליציונית. כשאתה חלש מול אויבים וכלוא בתוך עצמך ככה המדינה נראית.
אתה יודע, אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לומר לך משהו אישי: יש לי הרבה חברים שהצביעו לך. אנשים שהאמינו בדרך שלך, בערכים של הליכוד, בליכוד של פעם, שהאמינו שמנהיגות זה שליחות, לא מקצוע. שהאמינו בך פעם. ומה נהיה מאותו ליכוד, מהתנועה הלאומית שדיברה על אחריות, על ממלכתיות, על אהבת המדינה?
אני רוצה לומר לך, נתניהו: מה נהיה מהליכוד? מה נהיה מהמפלגה של בגין, של שמיר, של ארנס, של דן מרידור, של בני בגין?
זה מה שנהיה מהליכוד. חבורה של לקקנים, חובבנים, שלא צריכים לנהל את המדינה. מה נהיה ממך? איך אתה מאפשר לדבר הזה לקרות? ואתה תשב שם כאילו זו גזרת גורל, למה שהפכת את המפלגה שפעם הייתה באמת תנועה לאומית אדירה. זה לא הליכוד של פעם, נתניהו. זה הליכוד של אדם אחד, שמפחד שייקחו לו את הכיסא.
ואתה יודע מה ההבדל בין מנהיג שמדבר על אחריות למנהיג שנושא באחריות? הראשון מדבר, השני גם הולך הביתה. נתניהו, תסתכל לי בעיניים: מוכר לך החלק הזה?
שנינו יודעים למה אתה עושה הכול כדי להימנע מהאמת – כי היא לא תחשוף רק את המחדלים של המערכת, היא תחשוף את המחדלים שלך. נתניהו, ראש ממשלה זה לא ג'וב. זאת שליחות. אתה צריך לאהוב את המדינה הזאת יותר ממה שאתה אוהב את התפקיד שלך. פעם אחת תקבל אחריות, תעמוד מול העם, תפסיק לברוח, תלך בכבוד. מנהיג יכול לעשות טעויות, זה בסדר, אפשר לטעות, אבל חייבים לקבל את האחריות על הטעויות האלה. ואם תעשה את זה, אולי עוד יזכרו לך חסד, אבל אם תמשיך לברוח, אדוני ראש הממשלה, ההיסטוריה תכתוב את שמך בפרק – איך לא מנהלים מדינה.
אני רוצה לנצל את 30 השניות האחרונות שנשארו לי בשביל לספר לך משהו אישי, אדוני ראש הממשלה. אתה יודע, כשאני הייתי קטן, כשהייתי נוסע עם אבא שלי ברכב – הוא מאוד אוהב פוליטיקה – הוא היה מגביר כל פעם שהיו חדשות. כל פעם שהיו שומעים אותך, למרות שהוא לא בצד שלך, הוא היה מגביר. הוא היה אומר לי: תשמע, אדם אינטליגנטי, אדם חכם מדבר.
היום, כשאני מסיע את הבן שלי, ינאי, באוטו, אתה יודע מה אני עושה כל שעה עגולה כשיש חדשות? מכבה מייד, מנמיך, שחס וחלילה הוא לא ישמע מה קורה למדינה. תחשוב מה זה עושה לנפש של ילד בן חמש לשמוע את הדבר הזה. מה עשית למדינה שלנו?
אבל אני רוצה להבטיח הבטחה אחת: יש עתיד, יהיה עתיד, והוא יהיה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים.
1,184 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.