ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה, במלאת שלושים שנה להירצחו

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני, על הזכות לדבר. האקדח הונח שוב, אנחנו במערכה הראשונה, ואת חשבון הנפש צריך לעשות לפני הירייה הבאה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחת רבין, מי שישנו כאן – לצערי, יש רבים שאינם כאן, ובראשם ראש הממשלה – מי שהוזמן ומי שלא הוזמן, אתמול, עוד לפני שהסדרנו את הנשימה, חברת הכנסת גוטליב כבר קובעת שהפצ"רית ניסתה לעשות מניפולציה כדי להשחיר את אנשי הימין. מנגד, שקמה ברסלר טוענת שאספסוף מוסת הביא לכך שהפצ"רית נדחפה למותה. דובר הליכוד, מפלגת השלטון, לא חיכה לסיום החיפושים וטען שהיה צריך לעצור אותה קודם.

חלאס, תנו לנשום. תנו לנו לקבל בכבוד את אלוף משנה אסף חממי, זכרו לברכה, שהכריז מלחמה, הראשון שהכריז מלחמה, ונפל בקרב ב-7 באוקטובר, את סרן עומר נאוטרה ואת סמל עוז דניאל, שנפלו באסון שהבאנו על עצמנו בגלל שנאת חינם. על מה נפלו כל הגיבורים האלה ורבים מאוד נפצעו? על כך שהם יהודים, על כך שהם ישראלים. כמה מתנות עוד ניתן לאויבינו?

אדוני הנשיא, אתה בוודאי זוכר שיצחק רבין כתב: אם תחושת המצור והסכנה מבחוץ יוצרות אחדות, פריצת המצור והתחושה של התמעטות הסכנה מבחוץ עלולות להבקיע בקיעים באחדות הלאומית. סוף ציטוט. כל כך מהר חזרה אלינו תחושת היהירות שהוסר המצור? כל כך דחוף לנו להרחיב את הבקיעים ולחזור לקרב של מחנה מול מחנה?

ראש הממשלה, אני מקווה שאתה רואה אותי. זה רע שאתה לא כאן. כראש הממשלה, כראשון בין שווים, כאחראי ראשי, אתה חייב לסגור את מפעלי הרעל. זה בידיים שלך. אבל כשאני כתבתי אתמול שכולנו – תקשיבי לי, בבקשה – צריכים חשבון נפש, התכוונתי לכך. גישה קיצונית והתלהמות פעילה קיימת לרוחב כל החברה הישראלית. זה לא ווטאבאוטיזם, זאת המציאות. תרבות השנאה פשתה בנו. אי-אפשר לדבר על זה שצריך למנוע שנאת חינם ולהמשיך להקרין אותה מכל כיוון אפשרי. זה פשוט לא עובד ביחד.

חזרנו מהר מדי למערכה הראשונה. ואני אומר לכם, מול מי יונף האקדח הפעם? על ידי מי זה יקרה, על ידי אויבינו מבית או אויבינו מבחוץ? אני אומר לכם, דרושים לנו מעשים, דרושה לנו התנהגות בהתאם למה שאנחנו אומרים, ולא רק סגנון דיבור. בעיניי, השלב הראשון – סליחה, רגע. כאמור, אדוני יושב-ראש הכנסת, דרושים לנו מעשים ולא רק סגנון דיבור.

אני רוצה להגיד לכם, חבריי, האלימות היא שימוש בכוח, ויש כמה סוגים של שימוש בכוח. יש, חלילה, שימוש פיזי בכוח, שאנחנו לא מוכנים לראות אותו ואנחנו מבכים אותו היום. יש שימוש מילולי, בוטה ולא רצוי בכוח, שיכול להזין אנשים אחרים, וגם אותו אנחנו לא צריכים ליצור. ויש שימוש פוליטי, לא נכון בכלל ובעניינים ממלכתיים בפרט, שגם הוא בבחינת סוג של שימוש בכוח.

הרוב צריך לדעת שזה שהוא קיבל את הרוב, הוא לא יכול לוותר על דאגתו ויחסיו למיעוט. זה נכון להתנהגות שלנו כאן, זה נכון לתקשורת, זה נכון בנושאי משפט. אם אנחנו רוצים שפיות דמוקרטית, השר דיכטר, צריך ריסון של הכוח הפוליטי, ולא מיצוי מקסימלי של הכוח הפוליטי שמשרת סקטור או סקטורים מסוימים בלבד. רוב מתון ולא מיעוט קיצוני, לפיד.

אכן, זה מה שאנחנו צריכים שיקרה לנו במדינה אם חפצי חיים אנחנו. והתהליך הראשון, הדבר הראשון שצריך להיות בתהליך התיקון הנדרש, הוא לעצור את קרב המחנות בנוגע למערכת המשפט, שחזר להכות בנו בשיטה אחרת, בצעדים קטנים ולא פחות מסוכנים, גם בתחום התקשורת וגם בתחום המשפט. בן-גוריון, שהקים את המדינה, שינה את עמדתו על כינון חוקה עם הקמת המדינה, כי הוא חשב שהאומה טרם בשלה לכך. הוא חשש ליצור מריבות כשהמשטר טרם יציב. היום המצב הפוך. היעדר חוקה למדינת ישראל מפרק את מה שבן-גוריון, רבין ובגין בנו ביחד, אחד אחרי השני.

אחרי 7 באוקטובר בשלה העת להביא רפורמה משפטית בהסכמה, שתעשה סוף לקרע הזה בעם, להטחת ההאשמות, לתחושות הקיפוח; רפורמה רחבה שתיגע בכל החלקים ביחד ותעבור ברוב גדול, ולא ברוב של 61 קולות בלבד או בכל רוב פרלמנטרי מצומצם שלא מייצג הסכמה רחבה באמת. זאת משימה לאומית דחופה שיש בה כדי למנוע את האסון הבא, לנצור את האקדח שהונח כבר על השולחן.

אבל גם זה לא מספיק. צריך לפרק את האקדח הזה, ולא רק לנצור את האש. ישראל חייבת להקים ממשלת הסכמות רחבה עם נציגים משני המחנות כדי לשבור את הגושים שחוסמים את ישראל. ישראל חייבת ממשלה ציונית רחבה, חוצה מחנות ומבודדת קיצוניים. זה לא יקרה אם לא נמצא את הנוסחה לעשות את הדבר הזה ביחד. ניצחון של גוש כזה על גוש אחר יביא לנו עוד מאותו דבר – עוד רעל, עוד שנאה.

צריך להגיד את האמת: לעם שלנו מגיעה ממשלת אחדות אמיתית לכמה שנים, ממשלת אחדות לא רק במובן הפוליטי של המילה, אלא במובן המהותי של אחדות. זה לא שאני מסכים איתך ואז אנחנו בממשלת אחדות, וזה לא שאתה מסכים איתי ואנחנו בממשלת אחדות. אנחנו צריכים להסכים ביחד על הדברים, שקלא וטריא, להיפגש על הסכמות משותפות שרובנו יכולים לחיות איתן. זה מה שהעם רוצה, אבל בעיקר, בעיקר, זה מה שהעם צריך, בבחינת "ותשקֹט הארץ".

יצחק רבין כתב על פרשת אלטלנה, ואני מצטט: אש תופת בעוצמה בלתי רגילה מכל כלי הנשק נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה מצאו את ביטויים בעוצמת האש. אני עושה כל מאמץ להפסיק את האש. איזה מין מלחמה זו. יהודים משני המחנות מתערבבים זה בזה על החוף, מסתכלים על האונייה הבוערת. אין שמחת מנצחים. הזיכרון הטרגי של המאורעות נוקב בלקחו. התנאי לקיום יהודי – מהות מרכזית אחת. לא עוד פרישה, לא עוד מלחמות יהודים ביהודים. סוף ציטוט.

חברות וחברי הכנסת, קרוב ל-50 שנה לאחר מכן, נאמנות למחנה, הסתה ואידיאולוגיה רצחנית הובילו לשלוש יריות בראש ממשלת ישראל. 30 שנה אחרי, היריות הופנו נגדנו בידי אויבינו, שראו בריב הפנימי שלנו חולשה. תוגת אסון הרצח, כמו גם תוגת המלחמה, היא של כולנו. אין שמחת מנצחים או צודקים של אף מחנה על 7 באוקטובר, ואין שמחת צודקים או מנצחים כשנרצח ראש ממשלה, ולא תהיה שמחת מנצחים או צודקים באסון הבא שיקרה לנו. מלחמת היהודים ביהודים של 2025 מחדדת דבר אחד: הגיע הזמן למי שיש לו רק מחנה אחד, עם ישראל. כולנו על הסיפון ביחד. הגיע הזמן שנתחיל לחתור לחוף מבטחים במקום לנסות לזרוק אחד את השני לים.

חברות וחברי הכנסת, מורשת רבין היא השלום. מורשת רבין היא לא לאלימות. מורשת רבין היא חינוך כי האדם חשוב מהטנק והמטוס. מורשת רבין היא האחריות והמנהיגות. אבל הלקח מרצח רבין הוא לא לקיטוב ולא לשנאה, לא לפילוג ולא למחנאות. נכון, יצחק רבין היה מנהיג של מחנה, אבל הוא היה ראש ממשלה של כל העם, הוא היה רמטכ"ל של כל העם, הוא היה שר הביטחון של כל העם, וכשהוא נרצח פגעו בדמוקרטיה של כל העם. אני קורא לכם, חבריי לכנסת: בואו לא נניח את התשתית לרצח הפוליטי הבא. בואו לא נניח את התשתית למחדל 7 באוקטובר הבא. הגיע הזמן שנגיד כן לשלום בתוכנו ונוקיע את האלימות מקרבנו. תודה רבה על הזכות.