ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה, במלאת שלושים שנה להירצחו

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד הנשיא ורעייתו, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, רבותיי השרים, שרים בעבר, שרים בהווה, חברי כנסת בעבר, חברי כנסת בהווה, משפחת רבין היקרה, שאיתה היינו גם בבית העלמין, בטקס ליד המצבות והקברים של יצחק רבין ולאה רבין, אורחים יקרים, קהל נכבד. 30 שנה הם פרק זמן ארוך בתולדותיה של המדינה, ובכל זאת, בתוך רצף בלתי פוסק של אירועים, התרחשויות שממלאות מדי יום את העיתונים ואת מהדורות החדשות, רצח ראש הממשלה חבר הכנסת יצחק רבין, השם ייקום דמו, הוא נקודת ציון מטלטלת.

לרגעים נראה הלילה ההוא, אותו מוצאי שבת, כל כך קרוב. הרי כל אדם בוגר יכול לזכור בדיוק היכן היה כאשר תפסה אותו הידיעה על הרצח בכיכר. גם אחרי שנתיים כל כך דרמטיות שעברנו כתושבי המדינה, ושעדיין עובר כל המזרח התיכון סביבנו, הלילה ההוא של אותן שלוש יריות מהדהד בכולנו גם ביום הזה.

כמי ששירת בשירות הביטחון הכללי באותם הימים, ידעתי כמו רבים מחבריי לארגון שיש התראות כלליות על רצונם של אויבינו לבצע פיגועים בישראל. אלא שאיש מאיתנו, גם בקרב אנשי המקצוע, לא העלה בדעתו תרחיש שיהודי יחשוב לפגוע בראש הממשלה, קל וחומר לירות בו. מייד לאחר הרצח נתבקשתי לעזוב את תפקידי כאחראי המרחב הדרומי בשב"כ ולשקם את מערך האבטחה שבו נכללה היחידה להבטחת אישים. יצא לי לשוחח עם מרבית המאבטחים שהיו באותו ערב קשה. לאיש מהם לא היה אפילו בדל של חשד שאירוע רצח שכזה מידפק על דלתם.

כשהוכן לבקשתי סרטון אנימציה המראה את הדרך שבה אובטח ראש הממשלה רבין באותו ערב, ובהמשך – סרטון אנימציה המראה את האופן שבו היה צריך לבצע את המשימה, נחרדנו כולנו. ליל 4 באוקטובר 1995 דורש מכולנו שלא להקל ראש בכל סכנה, גם אם היא נראית דמיונית או חסרת שחר. אנחנו נדרשים שלא לזלזל בנורות אדומות מהבהבות ובתמרורי אזהרה אחרים, גם אם קשה לנו להאמין שהם מאותתים על שבר או אסון אשר לכאורה אינם הגיוניים, בלתי שפויים או שאינם מתקבלים על הדעת.

רצח יצחק רבין חרות עמוק בליבנו, ולא משנה היכן אנחנו נמצאים על פני מפת ישראל, אם על פני המפה הפוליטית ואם על פני הנתיבים האמוניים ואם על פני קשת הדעות. במידה רבה אפשר להשוות את החריץ העמוק שהרצח יצר אז בישראל לחריץ העמוק מאוד ש-7 באוקטובר 2023 פער בחברה, במדינה ובעם ישראל. ההפתעה בשעה 06:30 של בוקר שמחת תורה הגיעה 50 שנה ויום אחד אחרי הפתעה קשה, קשה מאוד, ביום הכיפורים 1973 בשעה 14:00. שנים רבות ליוותה אותנו האמונה שאירוע כמו זה של יום הכיפורים לא יקרה לנו שוב ושלמדנו את הלקח ההיסטורי והכואב. אבל כשזה קרה, כשזה קרה שוב, זה היה אכזרי הרבה יותר, מדמם יותר, עם היקף הרוגים, חטופים ופצועים ביום אחד שלא חווינו מאז הקמת המדינה. התמהיל בכל אלה מצמרר: חיילים ואזרחים, תינוקות וילדים, נשים וגברים, משפחות ויחידים, ישראלים וזרים. גבורת הלוחמים, חיילים ושאר כוחות הביטחון, בתוכם כיתות הכוננות ואזרחים שחירפו נפשם כדי להציל אחרים, הם שבלמו את האסון מלהיות חמור הרבה יותר. רבים מהם נפלו בלחימה, בלחימת הגבורה הזו, רבים מאוד.

ועדיין כולנו ממתינים להחזרתם של שמונה חטופים חללים נוספים לבני משפחותיהם על מנת להביאם למנוחתם האחרונה. כל ההישגים הצבאיים והביטחוניים מאז יצאנו למלחמה בעזה ובאיראן ובלבנון ובתימן, כל אלה לא ישכיחו את החובה להביא את אחרון החטופים הביתה. יצחק רבין הותיר חותם מורשת ברור וחד בנושא הזה, בין היתר בדחיפתו לבצע את מבצע יונתן – לשחרר את החטופים מאנטבה ולהחזירם הביתה.

יצחק רבין, שכיהן כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, נחשב למפקד, ובהמשך למנהיג, שניחן בראייה אסטרטגית מרחיקת ראות. הייתה לי הזכות להכיר גם את ההעמקה של יצחק רבין בפרטים הקטנים. אני נזכר באחד מסיוריו בעזה בזמן האינתיפאדה. הוא קיבל סקירה על הסד"כ של צה"ל – על סדר הכוחות של צה"ל – בעיר עזה, וראש הממשלה רבין שאל את מפקד האוגדה על הגדודים שבעיר, ואם פלוני עדיין המג"ד. נשמעו לחישות בניסיון לעזור למפקד האוגדה להיזכר בשם המג"ד, אבל בסיור שלאחר מכן, כשראש הממשלה רבין הגיע כעבור כמה חודשים, המפקדים כבר שיננו את שמות מפקדי הכיתות.

רבים ניסו להעריך איך היה נראה תהליך השלום לולא הרצח המתועב של ראש הממשלה יצחק רבין, השם ייקום דמו. אני לא מסתכן בהערכות שכאלה, אך ניתנה לי ההזדמנות להכיר את יצחק רבין החשדן, בעיקר כשמדובר בפלסטינים. ערב החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן הציעו לראש הממשלה לשחרר את השייח' אחמד יאסין, שייסד את חמאס, והיה שפוט לשני מאסרי עולם בגין מעורבותו בחטיפה וברצח של שני חיילים ישראלים מתוך מטרה לשחרר מחבלים בכלא הישראלי. השייח', שכזכור היה אדם חולני על כיסא גלגלים, אך כל-כולו רוע ושנאת יהודים, ישב כבר ארבע שנים בכלא, ואנשים הזהירו את ראש הממשלה רבין שהשייח' הזה עלול למות בכלא בתוך זמן קצר, והדבר יעורר מהומות בכלא ומחוצה לו, והמליצו לרבין: שחרר אותו כמחווה לערפאת, כאות של רצון טוב לקראת החתימה על ההסכם. אבל ראש הממשלה רבין לא מיהר להסכים. הוא ביקש מראש השב"כ דאז לשלוח אותי לראות את שייח' יאסין בכלא, כאחד שהכיר אותו, ולדווח על מצב בריאותו. אני אומנם דיכטר אבל לא דוקטור, אבל זו הייתה המשימה. ונסעתי בערב סוכות, כשהמשפחה יושבת בסוכה, לראות את שייח' יאסין בכלא, ודיווחתי לראש השב"כ, שדיווח לראש הממשלה: שייח' יאסין נראה יותר טוב מכפי שהוא נראה ב-1989, כשהוא נכנס לכלא. וראש הממשלה רבין דחה את כל ההצעות וההמלצות לג'סטה כזאת או אחרת בנושא הזה.

30 שנה חלפו מאז נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, וכולנו שואלים אם עדיין צריך להגביה את חומות ההגנה שמסביב למנהיגינו בכלל וראש הממשלה בפרט. הלקחים שהופקו מאז 4 בנובמבר הביאו לחיזוק ועיבוי מערך האבטחה סביב ראש הממשלה בישראל. האם נוכח השסעים שהעמיקו, ההסתות שנשמעות והאלימות הגוברת, יש בכך די? הרי ברור שיש יחס ישר בין הורדת גובה הלהבות לאי-העלאת גובה החומות.

איך חוזרים כמדינה לשפיות דמוקרטית – דומני שזה אחד האתגרים המרכזיים העומדים לפנינו. הפיכת כל מחלוקת לפוליטית מחזקת את המחלוקת. כדי להתמודד עם האתגרים המדיניים והביטחוניים והכלכליים שלפנינו, להתמודד באופן היעיל ביותר והפורה ביותר, קריטי שההיבט הלאומי וההיבט הממלכתי הם שיכתיבו את העשה ואת האל-תעשה. כולנו מבינים, גם בכנסת, גם בעם, שבסופו של דבר נמצא את הדרך להתפייס בתוך עצמנו. השאלה כמה דמעות, כמה יזע, וחלילה כמה דם, יידרשו עד שזה יקרה. אני בטוח שבסופו של דבר נמצא כאן, בבית הזה, את הנוסח הגואל לחוק הגיוס, ובדרך אליו יהיו גם דמעות, גם יזע. אבל במקביל נהיה חייבים לגייס את כל תעצומות הנפש של כולנו, כדי שבדרך לפיוס לא תישפך ולו טיפת דם אחת בגין אלימות והסתה לאלימות.

מילותיו האלמותיות של ראש הממשלה רבין: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", אמר יצחק בנאומו האחרון בכיכר. "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיה הדבר ב-1992, שם" אמר יצחק רבין, "נתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנחנו עושים ולהמשיך בכך". יהיו זכרו של ראש הממשלה חבר הכנסת יצחק רבין ברוך.