ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה, במלאת שלושים שנה להירצחו

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד הנשיא ורעייתו, כנסת ישראל ושריה, משפחת רבין, ב-28 בפברואר 1994, אחרי טבח מערת המכפלה של ברוך גולדשטיין, עלה ראש הממשלה יצחק רבין לדוכן הכנסת, לדוכן הזה, ודיבר על מותו. הוא לא ידע את זה, אבל בתוך הנאום שלו כבר שכנה האפלה המצמררת של הרצח שלו. הרוצח הזה, אמר רבין פה על הדוכן, צף מתוך "מסגרת פוליטית קטנה ומצומצמת בעם – – – הם זרים ליהדות, אינם שלנו. לו ולדומיו אנו אומרים היום: אתם לא חלק מקהל ישראל. אתם לא חלק מן המחנה הדמוקרטי הלאומי שכולנו שותפים לו בבית הזה – – – אתם לא שותפים למעשה הציוני. אתם נטע זר", הוא המשיך. "אתם עשב שוטה. היהדות השפויה מקיאה אתכם מתוכה. הוצאתם את עצמכם מחוץ לגדר ההלכה היהודית. אתם בושה לציונות וחרפה ליהדות. קו אחד ישר", הוא אמר, "מחבר בין מטורפי העולם כולו וגזעניו. קו אחד של דם וטרור נמשך מאנשי הג'יהאד האסלאמי – – – ועד לאיש החמאס היהודי שירה במתפללי הרמדאן". אלה דברים קשים, בוטים. גם המציאות בחוץ הייתה קשה ובוטה.

בזמן שהוא נשא את הנאום הזה, בחוץ כבר הסתובב יגאל עמיר עם האקדח והחיוך הפסיכופתי, ואיתמר בן גביר הצעיר הראה לחבריו את הסמל שהוא הוריד מהמכונית של רבין ואמר: "כמו שהגענו לסמל הזה אנחנו נדע להגיע גם לרבין". יצחק רבין נרצח, ואיתמר בן גביר הוא היום שר בכיר בממשלה.

זה גדול החטאים של הממשלה הנוכחית. זה החטא הקדמון, שהוביל גם לקרע בעם וגם ל-7 באוקטובר – הכשרת הקיצוניות והגזענות; העובדה שהשוליים המסוכנים ביותר בחברה הישראלית קיבלו כל כך הרבה כוח.

רבין צדק אז, והוא צודק עוד יותר היום. זו בושה לציונות וחרפה ליהדות. זה גם המבחן שלנו לגבי עתידה של מדינת ישראל. האם נדע להיות מדינה שבה שולט הרוב המתון או המיעוט הקיצוני?

אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי שלוש שנים של כאוס, כולנו רוצים דבר אחד – להפסיק לריב. עייפנו ממריבות. ישראל רוצה לצאת לדרך חדשה, לבנות במקום להרוס, לדבר במקום לצעוק. ועדיין אני רוצה להזהיר אותנו, כדי שלא נתבלבל, וזה היום המתאים וזה המקום המתאים. הרצון באחדות העם לא פוטר אותנו ולא עומד בסתירה למלחמה בקיצוניות. אי-אפשר לאחד את עם ישראל בלי להגדיר בקול צלול וברור תחת אילו ערכים אנחנו רוצים להתאחד ואילו עמדות אנחנו דוחים בכל תוקף. אחדות לא עומדת בפני עצמה, ואחדות לא אומרת שאתה שותק מול מה שמסכן את החברה הישראלית. אם אנחנו רוצים לאחד את העם, הדרך לעשות את זה היא להתייצב מול הקיצוניים ולומר להם: לא יהיה חלקנו עימכם. אנחנו אנשים חפצי חיים, ואנחנו יודעים במה אנחנו מאמינים, ואנחנו הולכים לתקן ולרפא את מדינת ישראל. זאת, יותר מכול, מורשת רבין. זאת המורשת של הציונות המעשית. כשאתה רואה משהו מסוכן – תתייצב מולו. כשאתה רואה משהו מקולקל – תתקן אותו. כשאתה רואה משהו שלא עובד – תחליף אותו.

אני לא רוצה ביום הזה ואני לא רוצה במקום הזה לשאת דברים של ייאוש וזעם. להפך, אני רוצה להסביר מאיפה תבוא הישועה. היא תבוא מזה שהרוב הישראלי ימצא את קולו, יקום ויגיד את דברו. היא תבוא מזה שנחזיר את השוליים האלימים והסהרוריים למקומם הטבעי, מחוץ לגדר הישראליות. הישועה והתקווה והתיקון מתחילים בזה שנבין שרוב המריבות הומצאו בידי הקיצוניים ומשרתות רק אותם, כי הם רוצים רק לגרום לנו לשנוא אחד את השני.

בסוף, בעולם האמיתי, 80% מאזרחי ישראל מסכימים על 90% מהדברים. אנחנו מסכימים שהזכות שלנו על ארץ ישראל כתובה בתנ"ך ולפיכך איננה ניתנת לערעור; מסכימים שביטחונה של ישראל צריך להיות בידי ישראל, והקיום שלנו תלוי בקיומו של צבא העם, צבא יהודי חזק, שכולם כולל כולם צריכים לשרת בו. אנחנו מסכימים שהכלכלה צריכה קודם כול לשרת את אלה שתורמים לה, שעובדים ומשלמים מיסים, מעמד הביניים הישראלי, שהפך את המדינה הזאת לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בהיסטוריה של העולם. אנחנו מסכימים שישראל צריכה להיות דמוקרטיה מתוקנת, עם הפרדת רשויות, עם מוסדות חזקים, עם בית משפט עצמאי. יש לנו ביקורת. אנחנו יודעים שאין מערכת שחסינה בפני שינוי ושאי-אפשר לשפר אותה ולתקן אותה. אבל אנחנו גם יודעים שתיקונים עושים בזהירות, מפני שכל כך קשה לבנות וכל כך קל להרוס. והחלק הזה – חבל לי במיוחד שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לא איתנו פה לשמוע אותו.

אנחנו מסכימים שישראל צריכה להיות מדינה יהודית עם אופי וזהות יהודית, ושחלק מהזהות הזאת היא שאנחנו מקפידים על זכותו של הגֵר הגָר בשעריך – 20% מאזרחי ישראל שאינם יהודים חיים בכבוד וללא פחד. אנחנו מסכימים שבמדינה יהודית בטוחה בעצמה אין ולא יכולה להיות כפייה דתית או שימוש בדת לעידוד של שנאה ואפליה. רוב מוחלט של אזרחי ישראל עושים קידוש בליל שבת, וממש לא מפריע להם שבשולחן יושב האחיין הגיי שלהם עם בן זוגו ושהאחיינית מסמסת מתחת לשולחן.

אנחנו מסכימים שישראל צריכה להיות מדינה מתוחכמת טכנולוגית, שמשקיעה במדע, באקדמיה, שכל צעיר בה מקבל כלים למצות את הפוטנציאל שלו דרך החינוך הכי טוב בעולם. המשפחה זוכרת – אחד הדברים שאנשים שוכחים הוא שבתקופת כהונתו של רבין כראש ממשלה ההשקעה בחינוך עלתה באופן דרמטי. הוא הכפיל את תקציב החינוך, הכפיל, וכששאלו אותו למה, הוא אמר כי השקעה בחינוך היא לא תקציב, היא ביטחון לאומי. גם על זה מסכימים רוב אזרחי ישראל. הכסף שלהם לא צריך ללכת לא למשרדי ממשלה מיותרים ולא לתקציבים של מושחתים ומשתמטים, אלא לילדים שלהם ולחינוך שלהם, שיהפוך אחר כך לכלכלת העתיד של מדינת ישראל.

אני יכול להמשיך את רשימת ההסכמות הזאת עוד ועוד, מפני שברגע שאנחנו מסכימים על הדבר הראשוני, שאנחנו רוצים לחיות פה ביחד, אז משתנה החיפוש, כי במקום לחפש את מי להאשים, אנחנו מחפשים עם מי לבנות ועם מי לעשות. כמו שאמר יצחק רבין, "אין אנו שוכחים לרגע כי בין שתומכים במהלכים שלנו ובין שמתנגדים להם, כולנו אחים, כולנו יהודים, וגורל אחד לכולנו". תודה רבה.