קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לפני שבוע ציינו שנתיים לטבח שמחת תורה, יום שחור שבו איבדנו את הטובים ביותר שבבנינו ובבנותינו. במסיבת הנובה לבדה נרצחו 378 צעירים וצעירות ו-44 נחטפו לשבי. אבל יש עוד מאות ואלפים שלא נרצחו ונשארו בחיים, רק שהנפש שלהם שם, באותו בוקר נורא, ולצערנו לא חזרה משם מעולם. וטיפול – אין.
אני פוגשת אותם מדי יום, שורדים ממסיבות הנובה, ניצולים מבתי הערים והקיבוצים בעוטף, לוחמים בצה"ל שחזרו מהקרבות בעזה או מלבנון. אני שומעת מהם על הלילות ללא שינה, על הפלשבקים, על האשמה, על הפחד לצאת מהבית.
לפני ימים אחדים התבשרנו כולנו על מותו של רועי שלו, זיכרונו לברכה, שורד הנובה ובן זוגה של מפל אדם, השם ייקום דמה. ליבו לא עמד בכאב. לצערי, הוא איננו היחיד. אנו עומדים במציאות קשה של אלפי ישראלים שממשיכים לשלם את המחיר של המלחמה הזאת מדי יום ביומו בדממה. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את האנשים האלה לבד, לא אחרי מה שהם עברו ולא אחרי מה שנתנו. אנחנו מחויבים להם מוסרית, יהודית ולאומית. הם נלחמו כדי לחיות, הם הצילו חיים, ועכשיו תורנו להציל אותם.
דווקא עכשיו, כשהחטופים חזרו והכותרות השתנו, הטראומה נפתחת וצצה לה מחדש. אנשי טיפול רבים מספרים שהכאבים צפים שוב ועולים, שהסיוטים חוזרים. זוהי העת המסוכנת ביותר – הרגע שבו החברה מתחילה לעבור הלאה, והנפש של השורדים מתחילה לקרוס. אנחנו מחויבים להבטיח להם מעטפת טיפולית מלאה. אנחנו לא נסתפק בסדנאות חד-פעמיות, אלא נמשיך לדרוש טיפול אישי ארוך טווח, מותאם לכל אחד ואחת.
הפתרון הוא יחיד – עלינו להקים מערך חירום לאומי לטיפול בפוסט-טראומה, מערך שיחבר בין משרד הבריאות, משרד הביטחון, משרד הרווחה, משרד האוצר, ביטוח לאומי וכל רשות רלוונטית נוספת, ויפעל מתוך אחריות משותפת.
המוות של רועי שלו, זיכרונו לברכה, הוא קריאת השכמה. אסור לנו לעבור עליה לסדר-היום. אם נמתין, נאבד עוד חיים; אם נפעל עכשיו – נציל חיים. אני מבקשת מכם, חבריי: תנו לשורדים לדעת שהם לא לבד, שהמדינה שלהם רואה אותם, שומעת אותם ואוהבת אותם.
מפה אני שולחת תפילה לחזרתם של 13 חטופינו החללים, שנזכה לראות בשובם. תודה רבה.
324 מילים של לימור סון הר מלך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.