קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים, קודם כול, אני רוצה לברך את חבר הכנסת איתן גינזבורג, שקודם ישב פה ונעלם לי לפתע, על שובו לכנסת. איתן, אני רוצה לברך אותך על שובך לכנסת, ולומר לך, כמו שאמרתי לך ביחידות, שאתה יכול הכול באיזי, כי יש לך שנה וחצי לפחות להיות פה בכנסת הנוכחית. אז באמת בהצלחה.
אני רוצה לדבר על נושא כאוב, במעבר חד. בשבת האחרונה, ב-04:00, מת מאובדנות דניאל אדרי, חייל מילואים בן 24. הוא שירת שנה וחצי בעזה ובלבנון, עם נשק, עשה את כל מה שהוא יכול למען ביטחון מדינת ישראל ולמען ביטחון – שאנחנו נוכל לדבר פה, נוכל להתווכח ולריב ולעשות דברים טובים למדינת ישראל. אבל אחרי שנה וחצי הוא נפצע אנושות בנפשו. הוא השתחרר, הוא קיבל הכרה מאגף השיקום במשרד הביטחון, במסלול שנבנה במיוחד במלחמת חרבות ברזל, מעמד 03. הוא קיבל טיפולים, הוא קיבל תמיכה מהאגף, והוא היה רגע לפני הוועדה האחרונה, שאמורה לקבוע את אחוזי הנכות שלו, אבל הוא לא עמד בפציעה האנושה שלו בנפש, וכמו שאמרתי, הוא מת מאובדנות. אבל לפני כן – בשבועות האחרונים הוא נאבק על חייו, הוא התחנן על נפשו, הוא אפילו ביקש להתאשפז. הוא פנה לבית החולים זיו וממש בכה ורצה להתאשפז, ואמר: אני מפחד ממה שיקרה לי. אבל בית החולים סירב לקבלו ואמר לו: אין מסוכנות. הוא חזר הביתה, ואחרי כמה ימים מת מפצעיו.
ולצערי הרב, עד היום – זה קרה בשבת בבוקר – עד היום המשפחה לא הביאה אותו לקבורה, כי משרד הביטחון מסרב לתת לו קבורה צבאית. אני חושבת שזה בעוכרינו. הבן אדם נלחם ונלחם שנה וחצי, עם נשק, קיבל משכורת כי הוא היה בצבא, היה במילואים, והינה, הוא מת מפצעיו, ואנחנו לא נותנים לו את הכבוד האחרון. כמדומתני, ממש בשעות אלה המשפחה תיאלץ לקבור אותו בקבורה אזרחית, ואני קוראת לשר הביטחון וליועצים המשפטיים להבין שיש מקרים שהם לא במחלוקת, וזה אחד מהם. מי שנפצע אנושות בקרב, נפצע פיזית, ומת אחרי כמה חודשים או ימים או שבועות מהפציעה שלו, הוא מוכר כחלל צה"ל ומובא לקבורה בקבורה צבאית. כך צריך להיות גם למישהו שנפצע אנושות בנפשו ומת אחרי כמה ימים, שבועות או חודשים מהפציעה שלו.
אז צר לי על משפחת אדרי, וצר לי, אני מבקשת סליחה מסיגל, אימא שלו, ומכל משפחתו היקרה. ואני מקווה שכן נעשה את השינוי הזה, ויהיו מקרים שיהיה ברור, כמו המקרה שלכם, שמדובר בחלל צה"ל.
מאחר שנשארה לי עוד שנייה – או שלא נשארה לי?
אז משפט אחרון, אבל לא בעניין הזה. אני רוצה לדבר בעניין של צורת הדיבור, איך אנחנו מדברים. התקשורת ירדה בצורה נוראית על שר האוצר כשהוא התעמת מול הרמטכ"ל. ואני אומרת, לעזאזל, איפה אנחנו? הרי אנחנו צריכים את זה, אנחנו צריכים להתעמת אחד עם השני, אנחנו צריכים להגיע לחקר האמת ולא לסתום פיות. אז אני פונה לכל אחד ואחד מאיתנו: בואו נשמור על צורת הוויכוח בינינו, שיהיה ויכוח ענייני, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. תודה.
458 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.