קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, עם ישראל היקר, חבריי, חבר הכנסת משה סעדה, חברתי לימור סון הר מלך, אני מסכימה עם כל מילה שאמרתם, כל מילה, אין טעם לחזור עליהן. אני רוצה להביא פן נוסף, והוא שאני נגד אפליה מתקנת, נקודה.
אני חושבת שלאזרחי מדינת ישראל מגיע שיהיו להם הרופאים הכי טובים שיש. זה לא משנה אם הם ערבים, יהודים, צ'רקסים, ספרדים, אשכנזים, זה בכלל לא משנה. אנחנו צריכים לקבוע סטנדרט איך מתקבלים לבית ספר לרפואה; זה הסטנדרט, והוא מתאים לכולם, כי אנחנו רוצים את הכי טובים. גם רמה אינטלקטואלית, גם רמה לימודית, וכן, גם התאמה אישיותית – האם הוא מתאים או לא מתאים להיות רופא. אבל זה צריך להיות שווה לכולם, כי בסוף, כשאני או אתה, כבוד השר, נלך ונזדקק לרופא, אנחנו רוצים שהרופא הכי טוב בעולם יטפל בנו, ולא משנה, אפליה מתקנת, זה בכלל לא רלוונטי.
אם מדינת ישראל רוצה לתת שוויון הזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות, אני בעד, אני הכי בעד. זה יהיה בכל מיני פתרונות אחרים, כמו שבטרם מגיעים לאוניברסיטה אפשר לעשות מכינה קדם אקדמית, ושם לתת את ההשלמות. אפשר להשלים אותן בהענקת לימודי יסוד או בכל דרך אחרת. אבל בסוף להיכנס וללמוד מקצוע שהוא כל כך חשוב – אגב, זה לא רק רופאים, זה גם פסיכולוגים. כל מי שמטפל באנשים, אגב, גם עורכי דין ופסיכולוגים ורואי חשבון – בסוף אנחנו רוצים את בעלי המקצוע הטובים ביותר. אז אפשר לעשות מכינות ושם לעשות אפליה מתקנת. אבל בסוף הסטנדרט של כניסה לתוך המקצוע חייב להיות מקצועי. אך ורק מקצועי ולא שום דבר אחר. חמלה זה במקום אחר. זה במקומות ששם נותנים וחומלים, אבל לא בכניסה למקצועות שמשרתים את הציבור, שנותנים טיפול מקצועי חיוני לאזרחי מדינת ישראל.
לכן, כבוד השר, גם אני, כמו יתר חבריי, חושבת שצריך לתקן את זה. בוודאי, מעבר לכך, ומעבר לאפליה שהם דיברו על חיילים שלנו, חיילי מילואים, שכורעים תחת הנטל, ודאי. אבל אני אומרת, מעבר לכך; זה שיקול לא רציונלי. לא מוסרי לעשות אפליה מתקנת בכניסה למקצועות הטיפול, ובוודאי בוודאי למקצועות שרבים רוצים להיכנס אליהם והם טובים ביותר ונזרקים החוצה בשל אפליה מתקנת. תודה רבה.
332 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.